פרשת אורן חזן: לא לבלוע, לא להקיא. הטור של בן כספית
חבר הכנסת תקוע לנתניהו, ובעצם לכולנו, בגרון, ועכשיו רק נותר לברר איך הוא לא רק נבחר לכנסת אלא גם מונה לסגן היו"ר ולחבר בוועדת החוץ והביטחון. וגם: איך הצליח הרצוג לחטוף כאפה מהפרשה?
בן כספית
1. המקור נלעג מהחיקוי
אורן חזן הוא לא עוד סיפור על שחיתות. אורן חזן הוא סיפור על התנהגות. פוליטיקאים מושחתים היו לנו, ועוד יהיו. חלק (קטן) נתפסים, הרוב לא. פוליטיקאים מושחתים יש בכל העולם. שחיתות ופוליטיקה הולכות טוב ביחד. שחיתות היא נושא חמקמק, קשה לזיהוי או איתור מראש. את השחיתות קובעים דרגים כמו משטרה, פרקליטות - ובסוף בתי המשפט. התקשורת יכולה לחשוף שחיתות בתחקירים ובפרסומים, אבל מי שנותנת לחשיפה את הגושפנקא החוקית, היא מערכת האכיפה והמשפט.
כשמדברים על התנהגות, זה כבר משהו אחר לגמרי. כאן, לא צריך דרגים, לא צריך מתווכים, לא צריך שופטים. צריך עיניים, צריך אוזניים. ההתנהגות, הנראות, גסות הרוח, הצעקנות, התגרנות, השקרנות, כל אלה נגררים אחר אדם באשר ילך. בסיפור של אורן חזן אני הרבה פחות מוטרד משחיתות (אם הייתה כזו), הרבה יותר מהתנהגות. אורן חזן הוא הדמות הראשונה של ״ארץ נהדרת״ שבה המקור נלעג יותר מהחיקוי. או, במילים אחרות, אורן חזן האמיתי הוא פרודיה על דמותו (אודי קגן) שנשקפת אלינו מ״ארץ נהדרת״.
במקרה של חזן הנורות האדומות הבהבו כמעט מהרגע הראשון. האמת היא, שעוד הרבה לפני הרגע הראשון, כי לפני אורן חזן היה יחיאל חזן, האב המייסד. חזן סניור, כנחליאלי המבשר את בוא החורף, היה רק הקדימון. למי ששכח, זה יחיאל חזן עם ההצבעה הכפולה, עם הגניבה המביכה ממחסן הכנסת, עם הצרחות והקללות, הגידופים והמבוכות. בסוף, תודה לאל, ולא בלי ייסורים, הכנסת הקיאה מתוכה את האיש הדוחה הזה. ובכן, כשגילינו את הבן, לא נותר לנו אלא להתגעגע לאב. איך יכול להיות שהאיש הזה נבחר לכנסת? את זה צריך לשאול בליכוד. לא רק שנבחר לכנסת, גם מונה לתפקיד סגן יו״ר הכנסת, שמאפשר לו עכשיו לזעוק ולשאול איך אנחנו מעיזים להאמין לזונות ונרקומנים, ולא לסגן יושב ראש הכנסת. באמת, איך.
ביום שני הקרוב יקבלו חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת טפסים שבהם יתבקשו לרשום את שמותיהן של שלוש ועדות משנה שבהן ירצו לכהן. קצת סדר: מליאת ועדת חוץ וביטחון של הכנסת אמורה להיות פורום סודי, אבל היא לא. בפורום הנרחב הזה לא נמסרים סודות אמיתיים. הוא דולף, הוא כמעט רשמי, הוא בעיקר טקסי, פורמלי. הדברים החשובים והחסויים נשמרים לעשר ועדות משנה שיש בוועדת החוץ והביטחון. אחת מהן, החשאית והכמוסה ביותר, מאוישת רק על ידי היו״ר (צחי הנגבי) בשיקול דעתו הבלעדי. אין שם ענייני מפלגה, קואליציה או אופוזיציה. יושבים שם מתי מעט שכבר היו שותפי סוד וקיבלו סיווג ביטחוני גבוה. אנשים מנוסים, דיסקרטיים, שסודותיה הרגישים ביותר של מדינת ישראל מופקדים בידיהם. ח״כ אורן חזן לא יכהן בוועדה הזו, תודה לאל.
אגב, זה לא מובן מאליו. בואו נניח שלאורן חזן היה בנק של כמה אלפי מתפקדים במרכז הליכוד. בואו נניח שיו״ר הוועדה היה נבחר לכנסת בזכות הבנק הזה. האם הוא היה ממנה אותו לוועדת המשנה החשאית? התשובה היא: לא בטוח שלא. ואל תגידו שלא הזהרנו.
הלאה: חוץ מאותה ועדה חשאית יש עוד תשע ועדות משנה. נכון, הן לא כמוסות כמו הוועדה החשאית ההיא, אבל גם כאן, בוועדות הללו, עולים לדיון נושאים רגישים מאוד ונחשפים חומרים סודיים ביותר. הוועדות הללו הן ליבת הסוד הביטחוני של המדינה. הן כמעט לא דולפות, הן מתנהלות במסדרונות הסגורים של מערכת הביטחון הישראלית ומנסות למלא את תפקידן: פיקוח פרלמנטרי על עניינינו הרגישים ביותר.
ביום שני הקרוב יסמן גם ח״כ אורן חזן את שלוש ועדות המשנה שבהן ירצה לכהן. ח״כ צחי הנגבי, על פי עדותו, ימנה אותו לוועדות הללו ללא הסתייגות. לא תהיה לו ברירה. חבר כנסת נבחר הוא אישיות ממלכתית שאי אפשר לגעת בה, אלא בהליכים המקובלים: חקירת משטרה, הסרת חסינות, הגשת כתב אישום, משפט, הרשעה. רק אז, אחרי שחבר הכנסת מורשע, הוא אמור לעזוב את המשכן ולהפסיק להיות נבחר ציבור. התחקיר של עמית סגל בחדשות 2 בתחילת השבוע הציג לא מעט עובדות, ראיות, סיפורים ועלילות, אבל אני לא רואה שם פוטנציאל לכתב אישום, מסיבה פשוטה: זה קרה בבולגריה. מכיוון שכך, העסק מסתרבל, ועד שמכונות הצדק יבינו מה קורה כאן ומי נגד מי, תיגמר הקדנציה. במילים אחרות: אנחנו תקועים עם אורן חזן.
2. מועמד קש וגבבה
איך חזן השתרבב לכנסת? ואחרי שעשה את זה, איך הוא מונה לסגן יו״ר הכנסת? מילה אחת: קומבינה. אורן חזן הוא מלך הקומבינות. כל מי שתשאלו בליכוד יידע לספר לכם על איכויותיו, על גינוניו, על גסותו, על מעלליו. הבעיה היא שגם טיפוסים כאלה יכולים להתמודד. איש לא מונע זאת מהם. אין רגולציה, אין מישהו שיבוא ויגיד רגע, עד כאן, אנחנו לא יכולים לשלוח דבר כזה לכנסת. זו בושה. יש גבול לכל תעלול. צריכים להיות קווים אדומים. לא בבית ספרנו. זה בדיוק העניין: בפוליטיקת הביבים, שהליכוד היא אחת ממאפייניה הבולטים (אבל לא רק), אין גבול לבושה, אין קווים אדומים, אין גבול לכל תעלול.
זמן קצר אחרי הבחירות נחשף בערוץ 10 שחזן התייצב בפני תחקירנים של ״שוברים שתיקה״ בזהות בדויה וניסה למכור להם סיפור מפוברק. מהסיפור הזה ברור שמדובר באיש מפוקפק. פגע רע. גם העובדה שניהל קזינו בבולגריה הייתה ידועה לסובביו בליכוד. העניין הוא שטיפוס כזה מסתובב שם, במרכז הליכוד, כדג במים. עולה כפורח, משגשג ומלבלב. וכל זה, אחרי הבושות שאבא שלו עשה לא מזמן.
חזן התמודד בבחירות על משבצת הצעירים בליכוד, משבצת לא אטרקטיבית במקום ה־30. היריב העיקרי שלו היה שי מלכה, איש של משה פייגלין. חזן רכב לכנסת על הפחד המאגי מפייגלין, בדיוק כמו שאבא שלו נכנס לכנסת על הגב של פייגלין. למי ששכח, יחיאל חזן שובץ במקום ה־31 בליכוד, המשבצת של נציג המתנחלים, כי התמודד מול פייגלין עצמו והיה מאמץ אדיר למנוע מפייגלין להיכנס לכנסת, אז חזן נכנס. מקץ שתיים־שלוש קדנציות מגיע הבן, שמתמודד מול אחד מאנשי פייגלין, והסיפור חוזר על עצמו.
אבל יש עוד משהו. אורן חזן, כך אומרים בליכוד, נבחר בזכות תמיכה של אנשי חיים כץ. ויש לו הרבה אנשים, לחיים כץ. למה הקצה שר הרווחה חלק מתומכיו להצביע עבור חזן? טוב, זה מסובך. ראשית, כי הוא היה חייב מועמדי קש. בפריימריז של הליכוד אפשר היה לסמן 12 שמות. לכץ היו המועמדים שלו והמועמדים שבהם תמך. בסך הכל, פחות מ־12. מה עושים כדי להשלים את הרשימה למספר הנדרש? בוחרים מועמדי קש, כאלה שאין להם סיכוי, וגם אם יש, הם לא מסכנים אף אחד. אז מה רע באורן חזן? אמא שלו פעילה ששורפת שטח, אבא שלו עושה מהומות, עדיף שיהיה בצד שלנו, לא? חזן הוא מועמד קש קלאסי. קש וגבבה. אז ככה זה קרה. קומבינה פה, קיצור פינה שם - והוא בפנים.
בטור שכתבתי באמצע השבוע טענתי שעדיפים עשרה פייגלינים בכנסת על חזן אחד. כמה קוראים העירו לי על כך. יכול להיות שהגזמתי. או־קיי, לא עשרה פייגלינים. פייגלין אחד. האם, בדיעבד, הקדנציה של משה פייגלין בכנסת הייתה כזו נוראית וגרמה כאלה בושות? התשובה היא - לא. אני רחוק מדעותיו של פייגלין, שמייצג משיחיות מסוכנת וקיצוניות הזויה, אבל האיש היה פרלמנטר חרוץ ורציני. היו לו רעיונות טובים (כולל בתחום הקנאביס) ואפילו תפיסת הדמוקרטיה שלו הייתה מרתקת.
אגב, האידיאולוגיה המדינית של אורן חזן לא מתונה בהרבה מזו של פייגלין, אם בכלל. תזכורת: חזן זה ההוא עם המגפון מול האוטובוסים, זה שניסה בעקביות ליצור קווי אוטובוס נפרדים ליהודים וערבים ביהודה ושומרון, עד שהצליח לגרור אחריו גם את שר הביטחון יעלון, שגרר גם אותנו, שנגררנו משוחים בזפת ונוצות בוקר שלם עם הבושה הזו, עד שיעלון עצמו מיהר לקבור את רעיון העוועים הזה קבורת חמור עוד בטרם הגענו לצהריים.
למה אף אחד אחר לא התמודד על משבצת הצעירים בליכוד? רק חזן או פייגלין יש שם? אז זהו, שיש דווקא לא מעט צעירים מוכשרים בליכוד, אבל המשבצת הזו מוקמה במקום ה־30. אף אחד, גם לא בליכוד, לא חלם שמדובר במקום ריאלי. ביום שישי, ארבעה ימים לפני הבחירות, חלם נתניהו לפרוץ את מחסום ה־20 מנדטים והתחיל לארוז. איש לא העריך שאורן חזן, הפרחח ההוא מהקזינו, הבן של אביבה ויחיאל, יהיה בפנים. אבל הוא בפנים. עמוק. מי שצריכים לארוז, זה אנחנו.
נתניהו בכנס הרצליה, השבוע. צילום: ארז חרדי
3. הקזינו הנעלם
עד רגע כתיבת הטור הזה לא נשמע קולו של בנימין נתניהו בסוגיה. במערכת הפוליטית רצות שמועות שונות ומשונות. על פי אחת מהן, התחקיר נמסר לעמית סגל על ידי אנשי נתניהו, מוכן ונצור, כדי להיפטר מאורן חזן. לדעתי, זו שמועה תלושה ומופרכת. גם אני, למחרת הבחירות, קיבלתי חומרים על אורן חזן, מהסוג שפרסם סגל בערוץ 2. מי שיצר איתי קשר היה איש אותנטי שעבד עם חזן. ככל שהספקתי לבדוק, האיש היה אמין וחומריו היו אמינים. בשלב מסוים הוא ניתק מגע, כנראה העדיף את ערוץ 2, ובצדק.
שמועה נוספת מופצת על ידי משפחתו של חזן, ולפיה ״גורם בכיר בליכוד״ הוא שעומד מאחורי התחקיר, במאמץ לבצע ״סיכול ממוקד״ באורן שלנו. גם זה שטויות במיץ עגבניות. מאחורי התחקיר על אורן חזן עומדת האמת. היא ותו לא. זה האיש. נתניהו לא יעז ליזום פרסום כזה. התחקיר מסבך את מצבו של נתניהו לאין ערוך, לא משפר אותו. אם כי יש לנו כאן אתנחתה קומית סביב העובדה שביטאונו של נתניהו, הביביתון, מסקר את פרשת חזן בקול גדול ובכותרות צעקניות, רק חוסך מקוראיו פרט קטן אחד: אין קזינו. כאילו מעולם לא היה. נושא הקזינו מוצנע מאוד ב״ישראל היום״, ולא בכדי. הרי בלי קזינו, גם אין ״ישראל היום״.
נחזור לסיבוך של נתניהו: אני עדיין לא רואה את אורן חזן מקבל את דין התנועה ופורש. למה שיפרוש? הוא סגן יו״ר הכנסת! הוא נבחר ציבור. שאנחנו נפרוש. חקירת משטרה? מה יחקרו? בבולגריה? באיזו סמכות? את מי? בקיצור, התחקיר הזה מסבך את חייו של נתניהו והופך את חזן לסוג של איום אסטרטגי המרחף מעל ראשו, ואין לדעת מה יעולל. נתניהו צריך להסתובב על קצות האצבעות סביב חזן, לפעול בשלט רחוק, להתפלל שיקרה משהו, או בעצם ששום דבר לא יקרה. חזן תקוע לנתניהו בגרון, אי אפשר לבלוע, אין להקיא. הוא יכול להיכנס למצב רוח סופני ולהחליט שאם הוא נופל, גם ביבי יפול. חזן, אני מתאר לעצמי, חושב על עצמו במושגים של נתניהו. הוא ספג את זה מהבית. למה לא, בעצם? נתניהו היה סגן יו״ר כנסת בגיל 30? אבא של נתניהו היה חבר כנסת?
4. בוז׳י הרחום והחנון
איך הצליח יצחק הרצוג לחטוף כאפה גם מפרשת חזן? גם זו שאלה טובה. הרצוג הוא הנגטיב המושלם של חזן. ג׳נטלמן הגון, רך לב ועדין נפש, איש שאוהב לפרגן ולשתף פעולה, שונא עימותים וחובב חיבוקים. תארו לעצמכם מצב הפוך. הרצוג הוא ראש הממשלה, יש לו רוב של 61 ח״כים בקושי, ופתאום אחד מהם הוא אורן חזן. מה היה נתניהו עושה? נתניהו היה מסתער על הרצוג וחזנו כמוצא שלל רב. הרצוג עשה הפוך. הרימו לו כדור להנחתה, במקום זה הכדור נפל לו על הראש. החטיא מול שער ריק. בסוגיה הזו צודקת לגמרי שלי יחימוביץ'. אורן חזן הוא לא הבושה של הרצוג, הוא הבושה של נתניהו. אין שום סיבה לקזז אותו. ״כבוד הכנסת״ הוא מושג ערטילאי, ואף אחד לא היה כועס על הרצוג אם היה מנצל את פרשת חזן לצרכים פוליטיים, כי זה מה שהיא בדיוק: פרשה פוליטית.
נכמרו רחמיו, יצחק הרצוג. צילום: מרק ישראל סלם
אז למה הרצוג עשה מה שעשה? כי הוא הרצוג. יו״ר הכנסת יולי אדלשטיין הרים טלפון וביקש טובה. נכמרו רחמיו של בוז'י. מה כבר יקרה אם יעשה טובה לאדלשטיין? והקיזוז קוזז. טוב שהרצוג לא שומע מה אומרים עליו הח״כים שלו בתוך החדר. ״הוא קיבל את ההחלטה לבד לגמרי״, אומר אחד. ״הוא גרם לנו מבוכה רבה״, הוסיף שני. ״יש בסיעה רוב מוחץ חוצה מחנות נגד הקיזוז לחזן״, כך השלישי. ״היה לנו שער ריק ובעטנו לעצמנו ברגל״, חתם רביעי.
שלי יחימוביץ' מינפה את הסיפור כמו שהיא יודעת, והיא יודעת. השבוע היא העלתה הילוך בהכנותיה להתמודדות אפשרית מול הרצוג בפריימריז, כאשר יהיו. כשהיא אומרת שעדיין לא החליטה, היא אומרת אמת. אבל היא בדרך להחליט, ובוז'י עוזר לה בדרך הזו, כמו שרק הוא יודע.
5. האזרח המודאג אהוד
השבוע נערך כאן כנס הרצליה השנתי. היו בו נאומים מעניינים. מי שנשא את הנאום הכי חד, מדויק ומשכנע היה האזרח המודאג אהוד ברק. הוא נכח בכל ימי הכנס, התיישב בשורה הראשונה והאזין לנאומים ולדיונים כסטודנט נלהב. היה חסר שישלוף מחברת ויסכם. כשהגיע תורו, נשא נאום מנהיגותי נדיר באיכותו, עם ניתוח גיאו־פוליטי גלובל־אסטרטגי וננו־כימי שרק הוא מסוגל לשאת. שאלתי את עצמי איך יכול להיות שהאיש המבריק הזה מאבד את הצפון בכל פעם שהגה כלשהו נקלע לידיו? מתי יגיע ההאקר שיידע לזהות את הבאג במערכת של ברק, או את התולעת שפשטה לו על התוכנה, כדי שנוכל ליהנות ממנו גם בתחום המעשה ולא רק המלל?
אני שואל את עצמי אם ברק כבר מבין מה עולל. הוא נאם זמן קצר לפני ראש הממשלה נתניהו, ולא חסך מביבי את עקיצותיו וביקורותיו. הוא יודע שהסיכול הממוקד שביצע בגבי אשכנזי שלל מהמדינה אלטרנטיבה שפויה ומשכנעת לשלטון היחיד הנצחי של נתניהו. האם הוא מתחרט? אני בטוח שלא. טיפוסים כמו ברק לעולם אינם מתחרטים. לך תדע, יכול להיות שהוא בעצם ממשיך לראות בעצמו את האלטרנטיבה השפויה היחידה. כושר שכנוע יש לו, בעיקר בארבע עיניים. אז את עצמו הוא כבר שכנע. עכשיו נשארנו אנחנו.
6. נתניהו עדיין מתפלא
אחרי ברק, הגיע תורו של נתניהו. היה לראש הממשלה נאום מצוין. בלי ציניות. מקיף, מעניין, רהוט, מדויק, משכנע. הוא פתח בעברית, דילג לאנגלית, חזר לעברית, שוב אנגלית, וקשה היה לערער על קביעותיו, על אבחנותיו, אפילו על מסקנותיו. אני חושב שנתניהו רואה ומנתח את המציאות לא רע בכלל. הבעיה שלו היא שהמשקפיים שלו מבחינים רק בצללים, מתעלמים מהאורות. הוא רואה שחורות מקצועי, עם יתרון מובנה: באזור שלנו, בתקופה שלנו, לא חסרות שחורות לראות.
אני חושב שנתניהו צודק בחששותיו מפני הסדר עם הפלסטינים בעידן שבו המזרח התיכון כולו בוער ומתפרק. אני חושב שנתניהו צודק בחששותיו מההסכם המתגבש בין איראן למעצמות בהובלת ארה״ב. הבעיה שלי עם ביבי היא כשעוברים מדיבורים למעשים. כי גם לשיטתו, נתניהו שולל מעצמו כל אפשרות להשיג הישגים. כאן, זה כבר פוליטיקה נטו.
על הסוגיה האיראנית כבר אמרנו הכל. אילו רצה נתניהו להשפיע, הוא היה צריך לעשות את זה מבפנים, לא מבחוץ. הוא העדיף להכריז מלחמה על האיש החזק בעולם במקום להפוך לידיד נפש ומקורב שלו, להקריב כמה חיילי רגלי כדי לזכות במלכה. הוא האמין ששלדון אדלסון חשוב לעתידנו (ולעתידו) יותר מברק אובמה. הוא הזמין את עצמו לקונגרס, ניסה להפריד בין דמוקרטים לרפובליקנים ולשסות אותם בנשיא - ניסיון שאין לו שום אופציה למעט כישלון צורב. הוא לא יצליח לעצור את אישור ההסכם (אם יושג) בקונגרס, הוא כן הצליח לגרום נזק אסטרטגי לברית שלנו עם אמריקה.
העניין הפלסטיני מורכב יותר. העולם שבע מנאומים. הוא בוחן את נתניהו על פי מעשים. הבעיה של ביבי היא שנפש חיה אחת על פני כדור הארץ לא מאמינה למילה מדבריו. הוא בזבז את קו האשראי הנדיב שהוקצה לו על שטויות. הוא בעט בכל הבטחותיו והצהרותיו במהלך קמפיין הבחירות רק כי רצה לקושש עוד שני מנדטים, ועכשיו הוא מתפלא למה אף אחד לא מאמין כשהוא חוזר לפתרון שתי המדינות.
בנאומו בכנס הרצליה התייחס נתניהו בהרחבה לתהליך המדיני עם הפלסטינים. אחרי שכבר קבר אותו קבורת חמור והכריז שמדינה פלסטינית לא תקום תחתיו. אז מי יאמין? נתניהו יכול לשקם את אמינותו ולאתחל את המצב באבחת החלטה אחת: להקפיא את הבנייה בהתנחלויות מחוץ לגושים, מעבר לגדר ההפרדה. מהלך כזה יוכיח את כנות כוונותיו וטוהר כפיו. העולם יבין שהוא לא רק אומר, אלא גם מתכוון. מהלך כזה חשוב לישראל, לתדמיתה, ללגיטימציה שלה, ויכול להוציא את האוויר ממפרשי החרם המתנפחים מולנו. ואל תתרגשו מהזחילה של מנכ״ל אורנג'. דמה של ישראל הותר כבר מזמן, החרם האפור כבר כאן, לעולם נמאס מאיתנו, מהסרבנות, מהמשך מדיניות ההתנחלות המואצת, והעולם מתכוון לגבות מחיר.
כדי למנוע את זה, צריך ליזום. אף אחד לא מצפה מנתניהו להחזיר שטחים. הקפאה ביישובים המבודדים היא מהלך לגיטימי, נסבל, נטול מחירים, עם תשומות ותשואות אדירות. אבל ביבי לא שם. למה? כי המתנחלים הם שניצחו עבורו בבחירות, והוא לא יכול להתנתק מהם. האינטרס הלאומי מתנגש עם האינטרס הפוליטי הזה? אז מה.
יכול להיות שכל זה עומד להשתנות בקרוב. במערכת הפוליטית והמדינית מתחילים לדבר על ה״ריסטארט״ בסתיו הקרוב. על פי התוכנית שלו, בסביבות אוקטובר יצרף נתניהו את הרצוג לממשלתו. הוא יעשה את זה דרך ״נאום בר אילן 2״, עם דגש על היוזמה הערבית, עם הכרזה על הקפאת בנייה מחוץ לגושים. הרצוג לא יוכל לסרב. כבר אמרנו, הרצוג מתקשה לסרב. ביבי יוריד מעל גבו את האמריקאים, את האירופים, את איומי הקואליציה השברירית, את אורן חזן. הרצוג יקבל את תיק החוץ, הבית היהודי תפרוש או תופרש, הרצוג יקבל גם את המשפטים ועוד ארבעה־חמישה תיקים. הממשלה תורחב, כי אין ברירה וצריך אחדות, והרצוג יתיישב, באנחת רווחה, על כס המיניסטר וישקם את יחסי החוץ של ישראל.
אל תעצרו את נשימתכם. לא ייצא מזה הסכם שלום. דעתו של ביבי על העניין לא באמת השתנתה. אבל הוא הצליח לסחוט שש שנים מנאום בר אילן, אין סיבה שלא יצליח לצלוח 18 חודשים ממהלך כזה. כל מה שהוא צריך זה לעבור את אובמה. נותרו לו שנה וחצי, פלוס־מינוס. בינתיים הרצוג בפנים, הקואליציה יציבה, הכל טוב. בפעם הבאה שירצה לגייס את המתנחלים יצטרך לעבוד שבעתיים, אבל ביבי אף פעם לא נבהל מעבודה קשה.
זו התוכנית. אם תקרה במציאות, אין לדעת. הרצוג עוד לא שם. גם נתניהו. המערכת הדיפלומטית הבינלאומית שוקדת על הפרטים. האמריקאים מקווים שזה יקרה, וצפויים ללחוץ על הרצוג. גם הם רוצים לגמור יפה עם נתניהו. אובמה מתעניין בהסכם עם איראן ורוצה שביבי יפריע ויבעט כמה שפחות. כל רכיבי התבשיל הזה כבר מוכנים. השאלה היא אם יימצא סיר מתאים.
7. העז של עיסא
נפתלי בנט החליט השבוע, בניגוד לדעתה של ״ועדת הסל״, להוציא מסל התרבות הממלכתי את ההצגה ״הזמן המקביל״. פרצה מהומה. סתימת פיות, טוענים האמנים. געוואלד. ובכן, שר החינוך צודק לגמרי. טוב שהחליט. ההצגה הזו נכתבה בהשראת הרוצח שחטף, עינה ורצח את החייל הישראלי משה תמאם. זכותו של האיש, שיושב בכלא הישראלי, לכתוב הצגה. אסור לשכוח שעם קצת יותר מזל, ביבי היה משחרר אותו בעסקת שליט. זכותו של תיאטרון אל־מידאן החיפאי להעלות את ההצגה הזו. ככה זה בדמוקרטיה. מרגיז, מקומם, מעצבן - וחוקי. זכות דיבור וביטוי לכל אחד.
הקו האדום מגיע כשמדובר במימון ממלכתי לאותה הצגה. רק מדינה מטומטמת או מטורפת או מפגרת תממן העלאת הצגה כזו בפני תלמידיה. דיברתי השבוע עם אדם שבתפקידו שלט פעם על החלטות כאלה. יש כאן מדרון חלקלק, לפעמים צריך לחשק שפתיים ולאשר. זהו מחיר הדמוקרטיה. איפה הקו האדום, שאל אותי האיש. הקו האדום, עניתי לו, הוא משפחה שכולה של חייל. לקו האדום הזה אין חוקים, אין כללים והגדרות מדויקים. אתה מזהה אותו כשאתה נתקל בו. במקרה של משה תמאם ז״ל, הקו האדום ברור. משלם המסים הישראלי לא יממן העלאת הצגה כזו בפני תלמידים. נקודה. כל הכבוד לנפתלי בנט.
החלטה נוספת התקבלה על ידי שרת התרבות מירי רגב. היא החליטה לשקול מחדש את התמיכה בתיאטרון הילדים של נורמן עיסא, שסירב להעלות הצגה בבקעת הירדן כי זה מנוגד למצפונו. כאן המצב הרבה יותר מסובך. כאן מדובר בחרם שמחרים עיסא חלק מאוכלוסיית המדינה. מצד שני, זכותה של המדינה לשלול ממנו מימון אם הוא שולל לגיטימיות מחלק מאזרחיה. כאן כבר אפשר לצפות מהמדינה לאיפוק. כאן כבר לא ברור אם חצינו את הקו האדום או לא, וכשלא ברור - הייתי נותן יתרון לדמוקרטיה. אני נגד חרמות, אני חושב שהשחקנים שמסרבים לשחק באריאל טועים, ושעיסא טועה כשהוא מסרב להופיע בבקעת הירדן. את הוויכוח צריך לנהל מול הממשלה, לא מול התושבים. בעודי מתלבט, הודיע התיאטרון שהוא חוזר בו, וכן יופיע בבקעת הירדן. טוב, אז יצא מתוק גם מהעז הזה.