"מזל שנורמן עיסא הוא שחקן שעוסק בתרבות ולא בהצלת חיים כמוני", אומר מועאוויה כבהה, תושב הכפר אום אל־קוטוף שבמשולש, "אחרת הוא לא היה עוזר לפצועי תאונת דרכים אחרי המחסום באריאל, כי הם מעבר לקו הירוק".

כבהה יודע על מה הוא מדבר. במשך 15 שנה הציל חיים כפרמדיק מד"א. הוא היה הראשון להגיע לכל הפיגועים הכי איומים. למשפחת פוגל, למשפחת שבו, לאדל ביטון ז"ל. 

"זה נשמע לא טוב, אבל אני יכול להגיד לך שכשאני מסתכל על הידיים שלי, הן מגואלות בדם. לא של כאלה שפגעתי בהם, חלילה, אלא של כאלה שניסיתי לעזור להם כשהטרור והשנאה וההסתה שפכו את הדם שלהם".

אני מנסה לברר לאן הולכת החברה הערבית הישראלית, ואיך קרה שהמפלגה השלישית בגודלה הפכה מכוח שהיה אמור לדאוג לשוויון זכויות לחברה הערבית, להשתלבות במדינה, לדו־קיום - לכוח שמחזק את הזהות הפלסטינית הלאומית בקרב ערביי ישראל. ומדוע תחושת עמוד השדרה הפכה לרוח לעומתית למדינת ישראל, כזו שמחזקת דווקא את השיח הפרו־פלסטיני האלים.

אני פוגשת את השייח' מוחמד שריף עודה, ראש זרם האחמדים בישראל, שהולך וצובר תאוצה ברחבי העולם, אף שהוא לא מצליח לתת מענה לאסלאם הקיצוני הרצחני הדאע"שי. "אני אף פעם לא מתייאש, כי אני מאמין שבסוף השמחה והאהבה ינצחו", הוא אומר במסגד שלו בחיפה, "אבל עכשיו החברה הערבית הרוסה בגלל האלימות. נפגשתי עם הרבה חברי כנסת ערביים, אבל אני לא רואה שהם עושים משהו. יש תחושה של החמצה. החברה הערבית הישראלית רוצה שחבר הכנסת ידאג לה. אם אתה לא חזק איך תחזק את העם שלך הפלסטיני?"

איך אתה מסביר את זה שהם משתתפים במשט, שהם לא רצו לעשות הסכם עודפים עם מרצ, שיש שם מי שחושב שפיגועים הם לא טרור אלא מאבק בכיבוש?
"הם קיבלו ממשלה שאין לה אוזן קשבת לבעיות של החברה הערבית, אז הם מדברים על הבעיה הפלסטינית, אבל ההקצנה לא עושה טוב לאף אחד. כשאתה מטיף לשנאת הממסד, גם אם הוא עושה טעות, זה רעל. אתה מכניס את החברה שלך לאיבה ושנאה וגזענות, וזה יירפא רק בחינוך נכון". 

השבוע נחשפה קבוצת מורים מחורה שבנגב שהצטרפו לדאע"ש.
"הזהרתי שזה יקרה, וזה יקרה עוד, כי הקרקע מוכנה. הם מפרשים בצורה שגויה את הקוראן. את יודעת, למשרד החינוך יש ספרים שמלמדים שמי שלא מתפלל דינו מוות. החדית' (אמרות של הנביא מוחמד - ש"ב) שמצוטט שם אומר: 'ציוויתי להילחם נגד האנשים, עד שייגשו אל אלוהים ויעשו תפילה וייתנו צדקה'. אבל החדית' הזה בא בסיטואציה ובהקשר של הפסקת מלחמה. אני לא נלחם מול מי שלא רוצה להילחם. הקוראן אומר בפירוש שאין כפייה ואונס בענייני דת אמונה". 

בפלסטין או בישראל?

לכבהה יש עוד הסבר להקצנה הדתית והלאומית בקרב ערביי ישראל. "אני חושב שלהשכלה יש השפעה גדולה על המגזר, השילוב של נשירה מבתי הספר ושל ההשפעה של הרשתות החברתיות נותן כוח למי שרוצה להקצין את השיח. פוליטיקאים יכולים לנצל זאת. יש אווירת עליהום. סרטון של חיילים שעוצרים ילד פלסטיני, בלי שידוע הרקע למעצר, רץ ברשת ומחזק את הקיצוניות ואת ההזדהות עם הפלסטינים".


"מזל שהוא לא פרמדיק" נורמן עיסא. צילום: ז'ראר אלון, יח"צ

"לדעתי נקודת המפנה הייתה באוקטובר 2000, כשנהרגו 13 אזרחים ישראלים בהפגנות. זו הייתה שפיכות דמים מיותרת, ומאז יש מרמור של המגזר הערבי הישראלי וחיזוק השייכות לעם הפלסטיני יותר מלזהות הישראלית. בעיני זה להאמין בלא נודע, במקום לנסות להתכנס בתוך עמך ולהבין מי אתה. סבי נולדו בברטעה המזרחית, כפר פלסטיני. הורי נולדו כאן וגם אני. קיבלתי תעודת זהות ישראלית ואני גאה בה כשאני טס לחו"ל, אז כשנוח לנו אנחנו משתמשים בזהות הישראלית וכשלא נוח אנחנו לא משתמשים בה"?

"כל עוד המגזר הערבי מעניין את חברי הכנסת ברשימה המשותפת חודשיים לפני הבחירות, ואחר כך מעניינים אותם משטים לעזה, אי השוויון יגדל. אני מצפה מחנין זועבי ומבאסל גטאס שידאגו לאום אל־פחם ולבקעה יותר מזהבה גלאון. גטאס נוסע כל יום בדרך לעבודה ברוורס, כי בכביש אין מקום לשתי מכוניות, אבל הוא לא מעלה את הדבר הבסיסי הזה". 

"בסופו של דבר, חברי הכנסת קולטים את הלך הרוח אצל הצעירים ויודעים שדרך דיבור על המדינה הפלסטינית הם יקבלו יותר קולות. אבל הייתי שואל אותם: כשתקום מדינה פלסטינית, איפה תרצו לגור, שם או בישראל? מספיק להסתכל מהחלון כדי לראות מה קורה מעבר לגבול. כשתקום מדינה פלסטינית לא ירחק היום שבו תתחיל עריפת ראשים, כי ניצני דאע"ש יש כבר עכשיו בעזה".  

הח"כים הערביים לא לבד בהובלת הקו הלעומתי למדינת ישראל, גם אנשי התרבות הערבים החילוניים עוסקים בזה. באי תיאטרון אל־מידאן הגיעו במיטב הבגדים האופנתיים המערביים לחזות בהצגה "הזמן המקביל" על חייו של רוצח החייל משה תמם. איש מהם לא לבש כאפייה או גידל זקן, כמו בכינוסי התנועה האסלאמית. מתוך האולם יצאה בשורה שצריכה להדאיג את כל מי שרוצה בדו־קיום: תביעה להקמת אוטונומיה תרבותית, בתקציבים ממשלתיים, ללא תכתיבים של הציונים ועם סדר יום פלסטיני מובהק לעומתי למדינת היהודים. 

הישראלי הממוצע רואה בתנועה האסלאמית הצפונית והדרומית תנועה מסוכנת. איש מרשויות המדינה לא יחשוב להפנות אליה תקציבים, ובצדק. אבל מתחת לרדאר צומחת בישראל תנועה חילונית־לאומית ערבית. אנשיה באים מהאקדמיה והם משכילים מערביים. צריך לומר את האמת: מי שיתמוך כספית בתרבות הזאת בונה במו ידיו פצצת זמן שתהרוס את הדו־קיום.

אם לא נושיט יד לאנשים כמו כבהה והשייח' עודה, ואם לא נחזק את הקול שלהם, זה יהיה ניצחון עצום לזורעי השנאה הדתיים והחילוניים בחברה הערבית.