הפעמונים לא צלצלו אתמול בערב בוינה, אבל אם תשאלו בירושלים, הם יצלצלו היום, או מחר. החתונה הזו תתקיים, גם אם באיחור, ולו בגלל רצונם העז של שני הצדדים, החתן והכלה, לבוא בברית הנישואים. 

הכלה היא איראן, להוטה ומייחלת לרגע שבו יוסר מעליה אות הקלון הבינלאומי ותוחזר למשפחת העמים (ובעיקר למערכת הפיננסית שלהם). החתן הוא לכאורה הגוף המוזר שמכונה P5+1 (חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון פלוס גרמניה), אבל הוא בעצם ברק חוסיין אובמה, שמרייר בפומבי למראה הכלה החסודה, וכפי שנאמר על גברים להוטים במצבים מסוימים, השכל שלו כרגע לא נמצא בראש. זוהי גרסת ירושלים לאירועים. יש בה אמת לא מועטה.

אם אכן ייחתם ההסכם ההיסטורי בין איראן למעצמות, נצטרך לברר את יתרונותיו וחסרונותיו. ההערכה היא שהוא ינוע איפשהו על הסקאלה שבין הסכם רע מאוד לרע במיעוטו. מבחינת בנימין נתניהו, זה יהיה רע מאוד. גם ההסכם, וגם בכלל. 

הכלה  להוטה ומייחלת לרגע שבו יוסר מעליה אות הקלון הבינלאומי . נציגי איראן למו"מ. צילום: רויטרס
 

איך שלא נתסכל על זה, מדובר בכישלון אישי של נתניהו, שמריץ את עצמו כבר שני עשורים על אג׳נדה מרכזית אחת: למנוע מאיראן את הגרעין. את המשימה הזו הוא הבטיח לקיים ונכשל לבצע. 

נתניהו הוא האיש שמשנן בפני כל מי שמוכן לשמוע שהמבחן היחיד שנחשב הוא מבחן התוצאה. הדרך לתוצאה, אצל נתניהו, מכילה בדרך כלל זגזוגים איומים, פארסות מביכות, תיקולים מיותרים ומחירים מופקעים, אבל העיקר שבסוף מגיעים. כל השאר, לא באמת משנה. אז זהו, שבסוף איראן היא שמגיעה לגרעין. במשמרת של נתניהו. וכל השאר, באמת לא משנה.

בסביבתו של ראש הממשלה המציאו עכשיו מונח חדש למצבה החדש של איראן: "מדינה הנמצאת במרחב הסף הגרעיני". פעם המציא ברק את "מרחב החסינות" של איראן. אחר כך למדנו מה זה "מדינת סף גרעינית". עכשיו, נעים להכיר, "מדינת מרחב סף גרעיני". מונח מכובס למילה "כישלון".

באין־ספור נאומיו והצהרותיו לא הבטיח נתניהו לנאום נגד הגרעין האיראני. הוא גם לא הבטיח לפעול נגד הגרעין האיראני בזירה הבינלאומית או באו"ם או בקונגרס או במרכז הליכוד. הוא הבטיח למנוע את הגרעין האיראני. אם לא בטוב, אז ברע. אם לא בדיבורים, אז במעשים. 

הוא נאם, ושוב נאם, בימי השואה, בימי העצמאות, בימי הזיכרון, בסתם ימים של חול, וזה מה שהוא הבטיח. אז במעשים זה לא קרה. נתניהו תפס רגליים קרות ברגע האמת. גם בדיבורים זה לא צלח. נתניהו בחר להיות הילד הרע, להפוך לשנוא נפשו של הנשיא האמריקאי, לנסות להדיח אותו בבחירות, לשלוח אליו שגריר לעומתי, ובדרך הזו להשיג דריסת רגל בתוך המו"מ הגורלי. נכון, זה נשמע רע. זה נראה עוד יותר רע.

אתמול בלילה התפללו בירושלים שארה"ב תספק נסיגה מפוארת נוספת לסיום ותוותר גם על אמברגו הנשק על איראן. בדרך הזו, היו מי שהאמינו בירושלים, אפילו הסנטורים הדמוקרטים הכי נאמנים לנשיא לא יוכלו לתמוך בהסכם. נתניהו ייצא בקרוב לקרב המאסף האחרון, במאמץ לחסום את ההסכם הזה בקונגרס. 

אם הוא ייכשל, נישאר כולנו לאסוף אחריו את השברים. אם הוא יצליח, זה יהיה הרבה יותר גרוע, כי משטר הסנקציות יתמוטט בן רגע, אובמה יקדיש את השנה שנותרה לו כדי לנקום, והאיראנים יהיו פטורים מהסכם ומסנקציות ויוכלו לפרוץ לגרעין מתי שירצו.

בעיקרון, בסוגיה האיראנית נתניהו צודק. זה לא חדש. הבעיה היא שבסוגיה הזו חובה עליו היה להיות צודק וחכם. צודק וזהיר. אפשר היה לעשות את זה אחרת. אפשר היה לכרות ברית עם אובמה, במחיר סביר, ולהשפיע לפחות על חלקים מההסכם, לפחות על סוגיית הפיקוח או פעילות הטרור או משהו. אבל נתניהו העדיף את שלדון ואת דרמר ואת המתנחלים הקיצוניים על פני הדרך ההגיונית. 

הוא הולך עכשיו על כל הקופה. זה לא נגמר עד שזה לא נגמר, ונתניהו יילחם עד הנאום האחרון. זו זכותו. השאלה היא אם הוא יהיה שם כשנגיע למדרגות, שם סופרים את הכסף, או ייעלם וישאיר אותנו עם החשבון, כדרכו.