לא נעים לומר, אבל יותר מהכל, דוח אמנסטי הוא בעיקר משעמם. אולי זאת הסיבה לפירוטכניקה המשוכללת שבה הועברו הנתונים, שעל פי NGO Monitor היוו מחזור דיווחים מוטים ולא מקצועיים שנאספו ופורסמו כבר על ידי ארגוני "זכויות אדם" אחרים, כמו אל מיזאן והמרכז הפלסטיני.
תסריטי האייטמים התקשורתיים על הדוח משעממים גם הם: ישראל דוחה את הדוח, הארגון דוחה את דחייתה, יש שימוש יתר במילה "לכאורה", ועוד דוח לא באמת מקצועי מונח בראש ערימת הדוחות שמאשימים את ישראל בפשעי מלחמה (לכאורה), מתוך מניעים פוליטיים טהורים.
גם אצלנו הדוח התקבל בקלות רבה מדי, ובכלל, נדמה שכל הוויכוח לגבי הנושא נע סביב הציר הלא נכון. האם ישראל אשמה, האם "שוברים שתיקה" הם בוגדים או פטריוטים מזן חדש ומופלא, האם "בצלם" מכחישי שואה שקרנים או משתייכים לל"ו הצדיקים, וכיוצא באלה "דיונים ציבוריים" שמתעסקים בקוץ של היוד.
חבל, כי הוויכוחים הסוערים הללו למעשה מכסים על החלק הגדול והמכוער של מה שקרה לתחום זכויות האדם בעולם מאז תום המלחמה הקרה.
1. הם נקראים "ארגונים לא־ממשלתיים", אבל פעמים רבות נתמכים באופן נדיב מאוד על ידי ממשלות. לממשלות יש אינטרסים פוליטיים מובהקים ותרומתן היא לא ממש לשם שמיים – הם מצפים מהארגון להתנהל בצורה מסוימת, אחרת לא תהיה תרומה גם בשנה הבאה.
2. על פי דוח של ג'ראלד שטיינברג, ממשלות אירופה מספקות מאות מיליוני יורו בשנה לארגוני זכויות, גם כי נוח להן להפעיל "עוצמה רכה": השפעה פוליטית רבה בגלל התדמית הנקייה של הארגונים, שאיש אינו טורח לבדוק. למעשה, אין כל פיקוח אמיתי, וכל ארגון יכול לקרוא לעצמו "ארגון זכויות אדם", ולעשות מה שבא לו.
3. דוח של אן הרצברג על כישלון ארגוני הזכויות במזרח התיכון מגלה שלאחר האביב הערבי, מדד זכויות נשים ברוב מדינות ערב במזרח התיכון צנח, אף שהיה די בתחתית הסקר גם לפני כן. נכון שהפלסטינים נורא חשובים, אבל יש בערך 180 מיליון נשים ערביות באזורנו, שבו כידוע סוקלים נשים למוות, אוסרים אותן אם נאנסו, ואוסרים עליהן לנהוג או לצאת מהבית ללא ליווי גבר. "כארגונים בעלי תקציב בסדר גודל של תאגידים בינלאומיים והשפעה אדירה על מקבלי ההחלטות, לאמנסטי ול־HRW יש יתרון משמעותי בהובלת נושא", היא כותבת.
"לעומת זאת, התעלמותם מהפרות עלולה להוביל את התקשורת, האקדמיה ומקבלי ההחלטות למסקנה שבעיות אלו אינן חמורות. לארגונים אלו תדמית של מתעדפי זכויות נשים, אבל ניתוח כמותי ואיכותני מראה כי הנחה זו משוללת יסוד. הפן המטריד ביותר בגישה של HRW הוא שמתקבל הרושם שהיא מתרחשת במקביל לאסטרטגיה חדשה, שבה הארגון מגייס כספים בקרב האליטות במדינות המפרץ".
אז, בסופו של דבר, מה משיגים ארגוני זכויות אדם כפי שהם פועלים היום, ללא פיקוח ושקיפות אמיתית? מעבר ל"הישג" השנאה הגוברת לישראל, שמתבטאת בעלייה באנטישמיות ולא בהתקרבות כלפי איזשהו שלום, נראה שהם מקדמים לא מעט אינטרסים פוליטיים. למרבה הצער, בעיקר שימור משטרים חשוכים מהגרועים בעולם, שבתחבולות מצליחים לקנות התעלמות ממה שקורה בארצם. קצת הפוך מהמטרה הראשונית, היפה והאמיתית של כל הרעיון שמאחורי "זכויות אדם".