הסוכן, הגנרל והמחדל: סיפורו של איש המוסד שכמעט הביא למלחמה

לאחרונה התכנסו במרכז למורשת המודיעין (מל״ם) בגלילות בכירים לשעבר במוסד ובאמ״ן לערב עיון, וגוללו בפני חברי העמותה - גמלאים של סוכנויות הביון של ישראל את הסיפור האמיתי והמלא על איש המוסד לשעבר, העבריין יהודה גיל.

גיל בדה ממוחו הקודח דיווחים כוזבים ("כתבות", בלשון המוסד) שכמעט הציתו שתי מלחמות עם סוריה - בפעם הראשונה לפני 34 שנה ובפעם השנייה לפני כ־20 שנה. על כך הוא נידון בסוף שנות ה־90 לחמש שנות מאסר באשמת עבירות ריגול וגניבה ממעסיק.

פרשת גיל זעזעה את המוסד ואנשיו, שהאמינו עד אז - אף שעשור קודם לכן נחשפה פרשת ויקטור אוסטרובסקי - שחבריהם לעבודה בארגון חסינים מפני מעשי פברוק, ריגול ובגידה, שעלולים היו להביא למותם של עמיתיהם הקרובים ביותר. הם התקשו להאמין שבשר מבשרם הונה אותם במשך 23 שנה, ושמהונאה אחת לשנייה מעמדו ויוקרתו רק התחזקו.

ההתכנסות והסיפורים על מעלליו הנקלים של גיל ועל כך שלא נתגלו על ידי המערכת במשך שנים החזירו אותי כחמש שנים לאחור, ליום שעשיתי במחיצתו של גיל. הוא הזמין אותי לשיחה בעקבות הספר "שותף סוד" של ראש המוסד לשעבר דני יתום, שבתקופת כהונתו נחשפו מעשי הרמייה שלו. מטרתו של גיל הייתה לזכות בכתבה אוהדת, שתשנה את תדמיתו בעיני הציבור. ראיינתי אותו בביתו במשך שעות ארוכות. הוא ניסה להרשים אותי במעלליו האמיתיים ובעיקר בבדויים. נקודת המפנה, ליתר דיוק השבירה שלי, הייתה כשטען שהסוכן שהפעיל - גנרל בצבא בסוריה (שבעצם לא היה סוכן, לא רצה להיות סוכן ולא ידע שהוא סוכן) חשף בפניו את תוכניתו של המשטר בדמשק לבנות כור גרעיני, שייצר נשק גרעיני.

כיצד, תמהתי, בראשית שנות ה־90, בתקופת הנשיא חאפז אסד, יכול היה הסוכן שלך, אותו גנרל בדימוס, לדעת על תוכנית שעדיין כלל לא נהגתה, ורק כעבור כעשור, בתקופת הבן בשאר, תוכננה ובוצעה? ליהודה גיל לא הייתה תשובה לשאלה כה בסיסית. צריך לזכור שהשיחה התקיימה כשלוש שנים לאחר שחיל האוויר הישראלי השמיד את הכור בדיר אזור שבסוריה, והנושא, שישראל מעולם לא נטלה אחריות עליו, היה בכותרות. הבנתי שגיל ניסה לתפוס טרמפ על הסיפור כדי להרשים אותי ובאמצעותי את ציבור הקוראים.

בהמשך שיחתנו הוא סיפר לי על מבצעים שונים שבהם השתתף. לאחר השיחה קיימתי בדיקות והצלבתי מידע והתברר לי שהאמת לא הייתה נר לרגליו. בכל אותן שעות שעשיתי במחיצתו הוא התגלה לי כמתחסד, צדקן, אדם שחי בהכחשה עצמית, שמסרב להכות על חטא, להתנצל ולהביע חרטה על מעשיו. וכמו כל עבריין, הוא טען שנעשה לו עוול ושהפלילו אותו.

התלבטתי אם ל פרסם את הראיון עמו. ידעתי שגם אם אהיה ביקורתי כלפיו ואחשוף את שקריו, עצם הפרסום יעניק לו לגיטימציה מסוימת. תמיד סלדתי, ואני סולד גם עתה, מראיונות בתקשורת עם עבריינים או עם בני משפחותיהם שתורמים להפיכתם לגיבורי תרבות. לאחר התייעצות עם עורכי, החלטתי שלא לפרסם את הראיון, וזאת אף שידעתי שאני מסתכן בגניזת סיפור טוב, נוטף רייטינג. ידעתי גם שבמוקדם או במאוחר גיל ימצא לו כלי תקשורת אחר שלא יתלבט ולא יהסס לתת לו במה. למרות זאת, מצפוני והאתיקה העיתונאית שלי הנחו אותי לגנוז את הראיון.

ואכן, כעבור שבועות קצרים, בקיץ 2010, קרה מה שצפיתי. רונן ברגמן ב״ידיעות אחרונות״, ועפר שלח בתוכנית ״המקור״ עם רביב דרוקר בערוץ 10, פרסמו ראיונות נרחבים עם גיל. הם אומנם הקשו עליו בשאלותיהם, אך בסופו של דבר הפושע השיג את מבוקשו. הוא זכה לחשיפה, הפיץ את גרסתו השקרית ונטע בציבור הקוראים והצופים ספקות באשר לעובדות ולאמת.

ראש המוסד לשעבר, דני יתום. צילום: יוסי אלוני
 

ובמקרה של גיל יש רק אמת אחת. ואת האמת הזאת סיפרו החודש ראשי המוסד שבתי שביט ודני יתום, סגן ראש המוסד אילן מזרחי, עמוס גלעד שהיה ראש חטיבת המחקר באמ״ן, קצין המודיעין של פיקוד הצפון יובל חלמיש ואחרים.

יהודה גיל (ג׳נח) נולד בלוב ב־1934, ובהיותו נער בן 14 עלה עם משפחתו לישראל, בעיצומה של מלחמת העצמאות. הוא התחנך בקיבוץ שפיים וב־1952 התגייס לצה״ל. לתקופה מסוימת, בתור הזהב של יחסי ישראל־ אפריקה, נשלח מטעם צה״ל להדריך את צבאות קמרון וצ'אד.

לאחר שובו הוא גויס ב־1970 למוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. אחת הסיבות החשובות לגיוסו הייתה העובדה שידע כמה שפות: איטלקית, ערבית, אנגלית וצרפתית. לאחר תקופת הכשרה הפך גיל לקצין איסוף (קצ״א) ב״צומת״, האגף האחראי לאיתור, גיוס והפעלת סוכנים, כלומר מרגלים. ראש האגף באותה תקופה היה שמואל גורן. לזכות גורן, לזכות האגף שניהל ולזכות ד', הקצ״א שעליו הוטלה המשימה, אפשר לזקוף את הפעלתו של אשרף מרוואן, הסוכן הטוב ביותר שהיה עד אז לישראל במצרים. זה שהעביר לישראל את ההתרעה כי ״מחר (בשבת) תפרוץ מלחמה״.

מתחילת עבודתו ניכר היה שגיל רוצה מאוד להרשים ולהצטיין. הוא השתתף בכמה מבצעים שבהם הפגין יכולת טובה לגיוס סוכנים באש״ף, ולאיתור אנשי הארגון באירופה לאחר טבח הספורטאים הישראלים במינכן בספטמבר 1972.

לאחר מלחמת יום הכיפורים והזעזוע שגרמה לחברה בישראל בכלל ובקהילת המודיעין בפרט, החל תהליך של שידוד מערכות ושינויים בצה״ל ובסוכנויות הביון. התעורר אז גם צורך לשפר את מערך האיסוף והכיסוי המודיעיני של מדינות ערב בכלל ומדינות העימות - סוריה ומצרים - בפרט. במיוחד הייתה דאגה מסוריה שנשיאה חאפז אסד סירב להצטרף לנשיא מצרים סאדאת בתהליך השלום, ומנגד סירב להשלים עם אובדן הגולן. במוסד עשו אז מאמץ רב שבו השתתפו מרבית קציני האיסוף לאתר, ליצור מגע, לגייס ולהפעיל סוכנים איכותיים בצמרות השלטון והצבא באותן מדינות.

בסוף 1973 ובתחילת 1974 יצרה ערבייה ישראלית, סייענית של המוסד באירופה, מגע עם גנרל סורי שהגיע להשתלמות באירופה, ואף שכבה עמו. הדיווח על הקשר התקבל בהתרגשות רבה במשרדי ״צומת״ במטה המוסד. לא בכל יום מצליח המוסד ליצור קשר עם גנרל סורי. בהמשך למגע של הסייענית הוחלט לנסות לגייס את הסוכן. בתחילה הוטלה משימת הגיוס על שלום ברדה, קצין איסוף אגדי שלזכותו נזקפו מבצעי גיוס נועזים. אך הפעם ברדה לא הצליח במשימה. הקצין הסורי היה אגוז קשה לפיצוח. גורן לא ויתר והורה ליהודה גיל לנסות את מזלו. בעזרת הסייענית וידיד נוסף הוא נפגש עם הגנרל הסורי בתערוכה לציוד בנייה והתחזה לאיש עסקים איטלקי, שבבעלותו חברה שיש לה קשרים עם נאט״ו. לטכניקה זו קוראים ״גיוס תחת דגל זר״.

הגנרל הסורי עסק בעיקר בנושאי רכש ולוגיסטיקה עבור צבא סוריה. גיל ניסה לפתות את הגנרל ברמזים דקים שהלכו והתעבו, שיסייע לו לזכות בחוזים עם צבא סוריה ובתמורה ייהנה הלה מעמלות שמנות. אך הגנרל התעלם מהרמיזות וסירב לשתף פעולה. לאחר כמה פגישות שהתקיימו פעם או פעמיים בשנה - כשהגנרל הגיח לביקור באירופה (לימים גם לבקר את בתו) - ידע גיל כי הוא לא הצליח ״לדרדר״, כפי שהדבר מכונה בעגה המקצועית, את הגנרל. הלה סירב לבגוד במולדתו אך המשיך לראות באיש העסקים האיטלקי ידיד, שיש לו עניין להיפגש עמו. מה גם שגיל מימן את ארוחותיו. אך הגנרל לא חשף בפני גיל סודות, ולמעט כמה תשורות גם סירב לקבל כסף.

כל קצין איסוף אחר בארגון כמו המוסד, שמקפיד במיוחד על אמת בדיווח, ולמעשה כל אדם ישר, היה עושה את הדבר המתבקש: מודיע לממונים עליו (בינתיים גורן פרש מהמוסד) כי הסוכן אינו סוכן ואינו מופעל ולא תצמח ממנו תועלת. אך גיל, שעודף הביטחון העצמי שלו חיפה כנראה על רגשי נחיתות, חשש שהדבר עלול להתפרש ככישלונו. במקום ״לדרדר״ את המקור העדיף גיל לדרדר את עצמו לממלכת הכזב. מאותו רגע הוא ניהל משחק כפול, שנמשך כרבע מאה.

פעם או פעמיים בשנה הוא נפגש עם הגנרל הסורי באירופה, כאילו לא קרה כלום. מפגשים מהסוג הזה מוגדרים במוסד ״סבב עדכון ודיווח״. לקראת כל פגישה התייעץ גיל עם אנשי המחקר של אמ״ן, שתדרכו אותו וציידו אותו בשאלות מנחות שעליו לשאול את הסוכן שלו. גיל, שכהרגלו הפגין חריצות רבה, ניצל את התדרוכים שנתנו לו אנשי אמ״ן גם כדי להציץ בתיקים סודיים נוספים על סוריה, לגנוב מידע ולהתעדכן דרכם על פערי המידע החסרים לישראל על סוריה. את מה שלא מצא בתיקי אמ״ן השלים מקריאת חומר רקע גלוי בעיתונים ובשבועונים טובים כמו ״אקונומיסט״. בסיום הפגישות הוא חיבר כתבות מפורטות על מה ששמע לדבריו מהגנרל.

בין לבין, בשנות ה־80 הוא הדריך בקורסים לצוערים ובצד טיפח את המוניטין שלו כקצין איסוף מוכשר. ״האיש בעל אלף הפנים״, כינו אותו במוסד, בשל יכולותיו לגלם דמויות ולבנות סיפורי כיסוי. במקביל יצא לו שם של אדם מטיל אימה, שאהב להשפיל את חניכיו ולהתעלל בהם. באחת הפעמים שלף אקדח ואיים על צוער. הצוער, שחשב שגיל עומד ללחוץ על ההדק, פרץ בבכי. בהזדמנות אחרת, כשלימד כיצד ליצור מגע עם סוכן, שלף סכין ודקר את הצוער המתלמד. הוא התנצל על המעשה ובשל המוניטין שיצא לו כקצין איסוף מוכשר מחלו לו מנהליו על התנהגותו.

שני צוערים, שחוו את הסדיזם של גיל, החליטו ללמדו בהזדמנות לקח. באחת המשימות שהוטלו עליהם הם התנפלו על גיל, שמילא את התפקיד של סוכן שעומדים לגייסו, הכו אותו נמרצות, ערכו עליו חיפוש והחרימו את האולר שלו. אחר כבוד הם נסעו לחוף הים (לירקון לפי גרסה אחרת), ושם השליכו את האולר. גיל התלונן אצל מפקד הקורס ש״החניכים גנבו ממני את האולר הכי טוב שהיה לי״.

אף על פי שנחשב לקצין איסוף הפועל בכיסוי עמוק, מומחיותו הייתה בעיקר בשלבים הראשונים של מבצעי גיוס שבהם נדרש להפגין קסם אישי, יכולת התחברות לבני אדם ועמידה בכיסוי. לעומת זאת, גיל התקשה לתפקד בשלבים מתקדמים של המבצע, שבהם נדרשת אישיות חזקה, כובשת ואמינה.

גם כשב־1989 פרש הגנרל הסורי לגמלאות, המשיך גיל להפעילו. לכאורה הכל התנהל למישרין. גיל המשיך לטוות רשת מתוחכמת של שקרים והונאות שהופעלו כלפי הממונים עליו במוסד ובאמ״ן, אך למעשה הוא היה זה שנלכד בה.

כבר בראשית שנות ה־80 חשד אלי הלחמי, ראש הדסק הסורי באמ״ן, שהחומרים שהעביר גיל מפוברקים. אך בצמרת אמ״ן לא התייחסו ברצינות לספקנותו. המוניטין של גיל המשיך להרקיע שחקים במוסד ומחוצה לו. הסיבה העיקרית לכך הייתה שהמידע בכתבות שלו, כביכול מפי הגנרל, השתלב היטב בתמונת המודיעין של האסכולה באמ״ן, שהאמינה שהסורים מתכננים מהלך שישבור את הקיפאון המדיני. מחקר מודיעין אינו אוהב ״חורים״ בהערכותיו. גיל ו״המקור״ שלו סייעו לסתום את החור.

עצמו ב־1981 דיווחיו של גיל כמעט סיבכו את ישראל במלחמה. צבא סוריה תקף באש תותחים את כוחות הנוצרים בביירות. ישראל הגיבה במטסים מעל בירת לבנון. בתגובה הזרימה סוריה כוחות לבקעת הלבנון והיה חשש מפני התלקחות כוללת. גיל נשלח למשימת הצלה - לדובב את המקור שלו על כוונותיו של אסד. הוא חזר עם בשורה מפחידה: תנועת הכוחות הסוריים היא מהלך מקדים למהלך התקפי עקיף נגד ישראל, דרך בקעת הלבנון, בואכה עמק בטיחה בכנרת נגד הגליל. בניגוד לדעתו של הלחמי, שסבר כי גיל הוא שקרן, ישראל גייסה מילואים, מהלך שעלול היה לחולל מלחמה עם סוריה וגם עלה ממון רב לקופת המדינה.

יחלפו כמעט עשור וחצי, כפי שסופר בכינוס המל״ם, עד שיתעוררו שוב חשדות נגד גיל. הראשונים שצלצלו בפעמוני האזעקה באמצע שנות ה־90 היו בתחילה אבי דגן, ראש ״צומת״, וסגנו יחיעם מרט, וביתר שאת אילן מזרחי, שהחליף את דגן. מזרחי, שמונה מאוחר יותר למשנה לראש המוסד, צמח מן השטח, והיה בעברו קצין איסוף וראש אחת השלוחות באירופה. דגן ומרט הלכו לראש המוסד שבתי שביט ושטחו בפניו את חשדותיהם. שביט סיפר בכינוס כי התייחס לדברים ברצינות והורה על הפסקת ההפעלה של הגנרל הסורי.

שביט גם לא אהב את התרגילים שעשה גיל כדי למנוע הכנסת מפעיל מחליף. הוא גם לא התרשם במיוחד מהמידע שגיל ״הפיק״ מהמקור והודיע על החלטתו לראש אמ״ן משה בוגי יעלון. להפתעתו, יעלון וראש חטיבת המחקר יעקב עמידרור טענו שבדקו את החומרים, ומתוך חשש שיאבדו מקור מידע כה טוב, דרשו שההפעלה תימשך. שביט השתכנע. אחרי ככלות הכל המוסד אומנם היה קבלן ההפעלה, אך הצרכן שהשתמש בחומר היה אמ״ן, בתוקף אחריותו על ההערכה הלאומית ומתן התרעה מפני מלחמה.

גיל, שכמה שנים קודם לכן פרש מהמוסד ופנה לפוליטיקה (שימש כמזכיר תנועת מולדת של רחבעם זאבי), המשיך להפעיל את המקור שלו כגמלאי על חוזה מיוחד. מדי כמה שנים, כשבמוסד שקלו להחליפו כמפעיל, חזר גיל מהפגישות וטען כי הגנרל מוכן להיפגש רק איתו ולא עם שום מפעיל אחר. כל אימת שניסו בכל זאת לצוות אותו עם מפעיל נוסף, נקט גיל שורה של תרגילים חלקלקים שמנעו מהמפעיל הנוסף להצטרף לפגישות.

מזרחי הציע לחלופין שיצמידו לגיל מעקב והאזנה סמויים של אנשי אגף המבצעים ״קשת״, המיומנים במלאכה זו. שביט סירב בנימוק סביר בהחלט: הוא טען כי כל עבודת אנשי המבצעים מבוססת על אמון. מעקב חשאי אחר קצין איסוף חשוד לא יישמר בסוד ומהר מאוד זה ייוודע לשאר קציני האיסוף, שיראו בכך הבעת אי אמון בהם. דבר זה יגרור אווירת אי אמון וחשדנות בארגון.

עם זאת, הסכים שביט שבמפגש הבא יציידו את גיל במכשיר הקלטה מוסתר על גופו והוא יקליט את הגנרל. היחידה הטכנית ציידה את גיל במכשיר חדיש, שעבר בדיקות לפני המשימה. גיל חזר מהפגישה בלי הקלטה. הוא טען כי המכשיר לא עבד אך הביא עמו כהרגלו דוח מפורט עמוס בפרטים, חלקם עסיסיים ביותר.

ב־1996 פרש שביט מתפקידו כראש המוסד ובמקומו מונה דני יתום. מזרחי שטח בפניו שוב את חשדותיו. יתום שמע ואמר כי אם יש חשדות צריך לבדוק אותם. יתום הורה לצייד שוב את גיל במכשיר הקלטה. ושוב שב גיל מהפגישה עם דוח מפורט וטענה דומה: ״המכשיר לא היה תקין ולא הקליט״. יתום הורה להעביר את המכשיר לבדיקה יסודית באגף הטכני של המוסד. אנשי המעבדה קבעו במפורש: המכשיר תקין וניתן לשמוע בו רעשי רקע של רחוב ותנועת מכוניות.

מפלס החשדנות של יתום עלה לשיא חדש, אך עדיין היה חשש במוסד לחצות את הרוביקון ולהעביר הילוך בבדיקת המהימנות של גיל. מהלך כזה היה מתפרש כרעידת אדמה בארגון. גיל המשיך להיפגש עם הגנרל - המפגשים התקיימו בפריז והעידו על נהנתנותו ועל חיבתו לבתי הקפה והמסעדות שלה.

לאחר אחד המפגשים חיבר גיל כתבה מפורטת שבה נאמר כי לנשיא אסד נמאס מהקיפאון המדיני וכי הוא מתכנן מתקפה צבאית נגד ישראל, ככל הנראה ״מחטף״ - תפיסת שטח באזור החרמון. הדיווח של גיל הדאיג את צה״ל ואת הדרג המדיני. לא היו לו אומנם סימוכין ואישוש ממקורות אחרים, אך התייחסו אליו במלוא הרצינות. זה קרה גם משום שהתברר כי דיביזיה סורית הוחזרה באותה תקופה מלבנון לאימונים. החזרת הדיביזיה הדליקה נורות אדומות באמ״ן, במיוחד אצל חסידי האסכולה שהעריכו שפני אסד למלחמה. בדיעבד התברר שהסיבה הייתה אחרת. הדיביזיה הוחזרה משום שמפקדה נתפס בשחיתות והתגלה כי עיקר מעייניו היו נתונים להתעשרות בעסקי סמים ולא לכשירות חייליו.

בתום סדרת התייעצויות באווירה מתוחה ותוך חילוקי דעות של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון יצחק מרדכי, הרמטכ״ל אמנון ליפקין־שחק וראש אמ״ן יעלון, הוחלט לנקוט צעדים מוגבלים, בעיקר של הגברת הכוננות והמוכנות של יחידות צה״ל באזור החרמון, בלי לגייס מילואים באופן חריג. החשש הגדול היה שגיוס מילואים וריכוזם ברמת הגולן עלולים לגרום להסלמה משום שהנשיא אסד יחשוד כי ישראל מתכוונת לפתוח במלחמה נגדו והוא יבקש לתת מכה מקדימה.

ישראל נקטה מהלך נוסף. היא העבירה באמצעות נשיא ארה״ב ביל קלינטון מסר לנשיא אסד והזהירה אותו לבל יעז לתקוף. אסד, שנפגש עם שליחיו של קלינטון, היה מופתע לחלוטין. הוא השיב שאין לו שום כוונות לצאת למלחמה וכי נתניהו, עם כל המודיעין שעומד לרשותו, יודע זאת. אסד אף העלה את החשש באוזני השליחים האמריקאים שמא ישראל מעוניינת לחולל פרובוקציה כדי לגרור אותו למלחמה.

המשבר של ספטמבר 96' חלף, אך במוסד והפעם גם באמ״ן נזכרו כי זו הפעם השנייה שבה דיווחים של גיל מחוללים משבר על סף מלחמה עם סוריה.

למרות התקדים שבדבר החליט יתום, בהסכמת מזרחי, להסיר את הכפפות ולפעול במלוא העוצמה. גיל נשלח שוב לדובב את הגנרל, אך הפעם כבר הצמידו לו חוליה מיחידת ״קשת״. זו עקבה אחר המפגש שהתקיים בפריז, אך לא הצליחה להקליט את הנאמר. עם זאת, מתנועות השפתיים והגוף היה ברור להם שרוב הזמן הדובר היה גיל. המפגש נמשך כחצי שעה. גיל דיווח על שיחה שארכה כשבע שעות וחיבר כתבה גדושת פרטים.

סוף כל סוף, באיחור של 23 שנים, נפל במוסד ובאמ״ן האסימון: גיל הוא שקרן פתולוגי. באישור ראש הממשלה נתניהו זומנו חוקרי שב״כ למטה המוסד ושם הוסברה להם מהות החשדות. אך עוד קודם שתחל החקירה החליטו יתום ומזרחי לזמן את גיל לשיחה. הם הטיחו בפניו את החשדות. גיל הגיב בשלווה סטואית: ״אין לי מושג על מה אתם מדברים״. הוא חזר על כך כמה פעמים ואז נכנסו לחדר חוקרי השב״כ בראשות ראש אגף החקירות, א', שכינויו היה ״השריף״. לאחר שעתיים הם שברו אותו וגיל הודה במעשים שיוחסו לו. הוא הועמד לדין באשמת ריגול וגניבה ממעביד - אלפי דולרים שנתנו לו כדי שישלם לגנרל נעלמו. 39 אלף דולר נמצאו מוסתרים במעטפה בביתו.

למרות חומרת מעשיו, שהיו עלולים לגרום לשתי מלחמות, במוסד ובפרקליטות לא התעקשו להטיל עליו עונש חמור במיוחד. בית המשפט גזר עליו חמש שנות מאסר בלבד, והוא ריצה רק את חלקן לאחר שהופחת מעונשו שליש. גיל שוחרר בסוף שנת 2000.

במהלך עבודתו במוסד הפעיל גיל עשרות סוכנים, אך במוסד לא טרחו, כנראה שגם היה זה בלתי אפשרי, לבדוק אם פרשת הגנרל הסורי הייתה המקרה היחיד שבו גיל פברק מידע. השאלה הזאת תישאר ללא מענה. ״בחיים שלי לא הייתי מאמין שדבר כזה יכול לקרות״, אמר לי איש מוסד בכיר בזמנו, כשנחשפה הפרשה. והוא אמר זאת אף שרק עשור לפני כן הוא וכל המוסד הזדעזעו מפרשת ויקטור אוסטרובסקי. אוסטרובסקי לא ריגל ולא בגד ולא פברק דוחות על מפגשים עם סוכן. הוא לא הספיק לעשות זאת משום שהוחלט שאינו ראוי להיות קצין איסוף ולהדיחו. וזאת בשל אישיותו הבעייתית ושקריו במהלך קורס הצוערים. בתגובה נקם אוסטרובסקי במוסד ופרסם ספר חושפני שכלל שמות של יחידות, עובדים ומבצעים, אם כי חלקים נכבדים מספרו רצופים בדיות והמצאות.

בעקבות פרשת גיל, שגרמה לזעזוע אדיר במוסד, הופקו כמה לקחים. הבקרה על המפעילים ועל סוכניהם שופרה. נקבע כי מפעיל לא יפעיל סוכן יותר מכמה שנים, ובשובם ממשימות הפעלה חויבו קציני האיסוף לעבור בדיקות פוליגרף אחת לזמן מה. אך כעשור לאחר מכן שוב הופתעו והזדעזעו במוסד. זה קרה ב־2010, כשנעצר איש המוסד בן זיגייר, שהיה מפעיל באגף המבצעים ״קיסריה״. זיגייר, שזכה לכינוי ״האסיר איקס״, נחשד במגע עם סוכן איראני באוסטרליה ובהדלפת סודות שסיכנו את חיי חבריו וסוכנים אחרים, וגרמו לנזק למבצעים שהושקעו בהם עשרות מיליוני שקלים והיה צריך לבטלם. בעודו ממתין למשפטו התאבד בכלאו בדצמבר 2010.

ואם לא די בכך, הרי אם להאמין לפרסומים בספרו של העיתונאי האוסטרלי רפאל אפשטיין שעוסק בפרשה, יש עוד סיפור מביך על איש מוסד בכיר, שבאחד הדוחות הרשמיים של משרד המשפטים שעסקו בפרשת זיגייר ודלפו כונה ״אסיר איקס 2״. לפי הפרסומים הזרים הוא עצור כבר יותר מעשר שנים בחשד לעבירות ביטחוניות חמורות.

מה משותף לכל המקרים האלה? שהמוסד, בעזרת מערכת המשפט, הצנזורה ובתי משפט תומכים, ניסה ומנסה להסתיר אותם ולמנוע את פרסומם. זה תמיד נעשה בנימוקים של חשש לפגיעה בביטחון המדינה. אך מתגנב גם חשד - במיוחד כשנוקפות השנים וכי ה״סכנה ודאית קרובה לביטחון המדינה״, כפי שהגדיר זאת לפני 30 שנה בית המשפט העליון, הולכת ופוחתת - שיש גם סיבות אחרות. אחת מהן היא בוודאי החשש שהפרסום יחשוף רשלנות, יגרום למבוכה לארגון ויפגע בדימויו בארץ ובחוץ לארץ.

אך מלבד החשש מפני מבוכה, האם אפשר להסיק מהמקרים האלה על איכות המוסד? ארבעה תפוחים רקובים במשך 60 ומשהו שנות קיומו של הארגון, שבהן שירתו עשרות אלפי אנושים, מעידי ם יותר מכל דבר אחר כי מדובר דווקא בגוף ביון איכותי שהצלחותיו, שאותן לרוב לא ניתן לפרסם, מרשימות, ושאנשיו הם עובדים מסורים ונאמנים, שעושים מלאכה חשובה ביותר למען שמירת ביטחונה ויתרונה האיכותי של ישראל.