ילדי הג'נוסייד: מסע אל בני המיעוט שדאעש מנסה להכחיד בעיראק
ליאור דיין נחת בעיראק ויצא לביקור שובר לב בעולמם של בני הדת היזידית, שמתמודדים עם זוועות דאע"ש ומתחננים בפני המערב לעצור את הטבח
ליאור דייןליאור דיין בכורדיסטאן (צילום: נטע בר)
נדרשו לא יותר מ־20 דקות מאז ההמראה ועד ששמעתי לראשונה את המילה "דאע"ש". זה היה כשהמטוס כבר התיישר ב–40 אלף רגל והחרטום התייצב לכיוון עיראק. בשורה לידי התפתחה שיחה בין אמריקאי שטען שהוא מהאו"ם (וזה היה די ברור שהוא לא. שמחת החיים הכללית שלו ומטח השאלות שהמטיר די הבהירו שמדובר ביותר מסתם או"מניק ממוצע) לבין כורדי שגר באירופה ובא לבקר את אחותו לאחר שלא ראה אותה כמעט שנה. האמריקאי אמר לו שזה לא זמן טוב להגיע, לא מזמן היה פיגוע מבית היוצר של דאע"ש בשגרירות האמריקאית בארביל, וגם התוכנית של הכורדים להשתלט על מוסול ולשחררה מידי דאע"ש מתעכבת וגורמת להרגשה של חוסר יציבות באוויר. "אין דבר כזה זמן לא טוב במזרח התיכון", אמר הכורדי, "במזרח התיכון הזמן תמיד לא טוב, לכן אין טעם להתחשב בזמן".
מאוחר יותר האו"מניק עבר לשוחח עם האיש בשורה מאחוריו, שקרא ידיעה בעיתון על אחת ההפצצות של המטוסים הטורקיים בשטחים הכורדיים של עיראק. "מעולם לא ראיתי פחדנים יותר גדולים מהטורקים", אמר האו"מניק, שהלך והתגלה כדמות קומית ייחודית למדי, "הם מתחבאים מאחורי הססמה 'מלחמה בטרור' ולא מבינים שכולם יכולים לשמוע איך הביצים שלהם רועדות מההתחזקות של הכורדים".
למי שלא מעורה בנעשה אולי יהיה קשה להכיל את כל הפרטים, מי נלחם במי ולמה, כי באמת יש כאן דקויות שקשה להבין אם אתה לא מתמצא בפוליטיקת הפנים הכורדית־עיראקית ובפוליטיקת החוץ הכורדית־טורקית. אבל המסר, אני חושב, די ברור: האדמה בצפון עיראק רועדת, דברים מתרחשים, המלחמה עוד רחוקה מלהסתיים, והקורבנות של המצב, שהחל לפני כשנה, כשדאע"ש פלשו לשטחי האוטונומיה הכורדית - פנים רבות להם.
במסע שלי לעיראק החלטתי להתמקד דווקא בפנים של בני המיעוט היזידי בעיראק הכורדית, הסובלים מהזנחה תקשורתית. כמעט בכל הכתבות שנכתבות ומשודרות על המצב בצפון עיראק מתמקדים בכורדים. התוצאה היא שבפועל כספי תרומות וסיוע הומניטרי כמעט לא מגיעים אל בני המיעוט היזידי. ואם הם מגיעים, זה דרך הממשל הכורדי, שבוחר להזרים אותם באופן שנראה לו ובזמן שנראה לו.
ככה זה בעולמנו הקר והציני, גם הסבל צריך יח"צ טוב בשביל שיבינו אותו. בימינו זעקת כאב המשווקת לא נכון ולא מתווכת למדיה איננה זעקה כלל. אז אפשר להגיד שאף שאינני עיתונאי במובן הקלאסי של המילה, יש בנסיעה שלי לעיראק סוג של שליחות עיתונאית, שליחות שמטרתה לייבא במילים, בצורה האותנטית ביותר, את קול זעקתם של היזידים.
מעבר לכך, כמובן שגם החיבה הלא ברורה שלי לסכנה ולמוקדי סכסוך מביאה אותי לכאן. חייבים לתת גם לזה את הכבוד הראוי. אין כמו עיראק בשביל לגרום ליצור מנומנם ומדופרס כמוני להרגיש שהוא חי באמת.
עולים לטנדר
בעת הנחיתה בשדה התעופה בארביל אתה לא יכול שלא לתהות אם המטוס שלך יהיה זה שיחטוף את טיל הכתף הראשון תוצרת דאע"ש. הרי ברור שמתישהו יגיע גם השלב הזה, שבו דאע"ש יתחילו לנסות לצוד באמצעות טילים מטוסי נוסעים המגיעים לשדות התעופה בעיראק.
גם אחר כך, ובמשך כל השהייה בעיראק, מחשבות מהסוג הזה ממשיכות להתרוצץ ולא עוצרות לרגע. עיראק היא אזור מלחמה פעיל ונדמה שכל צעד שלך מחושב על ידי הסיכויים של דאע"ש לחסל אותך במיקום הנוכחי שלך. כשאתה מתקרב למסלול הנחיתה, אתה שואל את עצמך אם דאע"ש יירטו את המטוס שלך. כשאתה בדרכים, אתה תמיד מביט לכל הכיוונים בדריכות מחשש שתיפול למארב של דאע"ש. אפילו כשאתה סתם ככה מסתובב ברחוב אתה לא יכול שלא לתהות אם האדם מולך הוא דאע"שניק שישמח לחטוף אותך ולהפוך אותך לאייטם חדשותי בתור הנערף המערבי התורן.
נדמה שהמרגוע היחיד מגיע בלילה, כשאתה מתחת לשמיכה שומע את הבומים העל–קוליים של מטוסי הקואליציה בדרכם להפציץ את מטרות דאע"ש.
אני חייב לומר שהופתעתי מנוהלי האבטחה האינטנסיביים בשדה התעופה של ארביל ומחוצה לו. גם כי חשבתי שהמשטר הכורדי בצפון עיראק הרבה פחות מאורגן ומסודר ממה שהוא בפועל, וגם כי כמו כל ישראלי היה לי הרושם שבארץ ישנם נוהלי האבטחה המחמירים ביותר בעולם ושאין משהו שאנחנו לא יודעים על אבטחה.
ובכן, לאחר שיצאתי משדה התעופה בארביל, שהיה עמוס באנשי אבטחה, כלבי גישוש ומכונות שיקוף מסוגים שונים, פגשתי במציאות העיראקית. בצמתים עומדים לוחמי פשמרגה כורדים חמושים. בכל קילומטר אתה פוגש מחסום של הצבא וחייל ניגש אליך ומבקש להציג מסמכים. ואז הבנתי שמה שקורה פה הוא קצת יותר אינטנסיבי מלפתוח את התיק לשומר בקניון.
מחוץ לשדה התעופה פגשתי את דיאר, בחור יזידי בן 27 שאני נמצא איתו בקשר כבר כמה חודשים ואמור להיות "האיש שלי" כאן בעיראק, ואת עומאר, חבר יזידי שלו, בן אותו גיל, שדובר אנגלית טובה יחסית ולקח על עצמו את תפקיד המתורגמן.
עלינו לטנדר שחיכה לנו מחוץ לשדה התעופה והתחלנו לנסוע לכיוון הכפר של דיאר - חאטארה - מהיישובים הסמוכים ביותר למוסול, העיר העיראקית הגדולה והחשובה ביותר שנמצאת בידי דאע"ש. בין חאטארה לשטחי "המדינה האסלאמית" מפרידים שמונה קילומטרים בלבד.
הדבר המדהים ביותר שהבהיר לי עד כמה דאע"ש שינו את חוקי המשחק במזרח התיכון התרחש לאחר שעברנו בעוד מחסום, ועומאר הציע שאולי אנסה להתכופף כשאנחנו עוברים את המחסום הבא, במטרה לא לבלוט. באמת הבחנתי בכך שאני זוכה לתשומת לב גדולה מצד החיילים במחסומים. כמה פעמים גם התבקשתי לצאת מהרכב ועברתי בידוק פרטני. בחיים לא היה לי דבר כזה. אני לא רגיל להיות מטרה לעיכובים על ידי חיילים במחסום. עד כה המזרח התיכון היה מאוד אדיב אלי, ואף פעם לא עוכבתי או הוטרדתי. עד שהגעתי לעיראק.
"אתה יודע כמה חיילים בלונדינים לבנים כמוך יש לדאע"ש?", הסביר לי עומאר, "אלה הכי מסוכנים, אלה הבני זונות הגדולים ביותר". דיאר, שישב לצדו, הוסיף שאני גם לא מגולח והזקן שלי הוא סממן אסלאמיסטי סלפי שעלול להיתפס בצורה בעייתית.
קיבינימט העולם הזה, חשבתי לעצמי, אתה נוסע למפגש משפחתי וכולם מפצירים בך להתגלח כי אתה נראה כמו הומלס. אתה לא מוותר וממשיך עם הזקן, אתה בא לתת לילד נשיקה לפני שהוא הולך למשפחתון והוא מתחיל לבכות כי הוא לא אוהב את המגע של הזקן. עדיין אתה לא מוותר וממשיך עם הזקן, אתה פותח את האינטרנט ומגלה ידיעה על מחקר שטוען שבזקן ישנה אותה כמות חיידקים כמו בבית שימוש ציבורי. אתה קצת נעלב אבל עדיין לא מוותר וממשיך עם הזקן, ואז אתה עולה יום אחד למטוס ומגיע לעיראק, היכן שהיית מניח שתוכל להתהדר בזקנך, וגם כאן אתה שומע טענות על הזקן. קיבינימט.
ליאור ושלט למוסול בארביל, בירת המחוז האוטונומי הכורדי בעיראק. צילום: נטע בר
הדרך לחאטארה רצופה בשלטים המצביעים על הכיוון ועל מספר הקילומטרים עד מוסול. כמובן שזה מצחיק כי אין לשלטים האלה שום משמעות מעשית. במציאות הנוכחית, אם אתה רוצה להגיע למוסול, תצטרך לחזור למקום שממנו הגעת, להתחיל לקשקש באינטרנט במשך כמה חודשים עם מגייס של דאע"ש, ולבסוף לקבוע איתו לדייט במזרח טורקיה, שאם ייגמר טוב הוא ילווה אותך לתוך שטחי "המדינה האסלאמית" בסוריה. משם, אם תרצה, ייקח אותך למוסול.
עוד מקום שמקבל שילוט נכבד, אבל אי אפשר באמת להגיע אליו בלי להתגייס לדאע"ש, הוא העיירה תל–עפר. לעומאר, שיושב לצדי באוטו, יש מכרים רבים בתל–עפר, רק שהוא לא יודע בדיוק מה מצבם מאז שהמקום נכבש על ידי דאע"ש והקשר איתם נותק. "אני חושב שהם בחיים", הוא מסביר לי, "אבל אני לא יכול באמת לדעת כי אני לא יכול לדבר איתם".
רצה הגורל וכמה שעות מאוחר יותר היה אפשר לקרוא מעל דפי האינטרנט את הידיעה העגומה הבאה: "300 שבויים יזידים הוצאו להורג על ידי לוחמי ארגון 'המדינה האסלאמית' בתל־עפר, ליד העיר מוסול".
מוחקים אותנו
אני שואל את דיאר ואת עומאר כמה אנשים שנהרגו על ידי דאע"ש הם מכירים. הם משיבים שהם כבר לא יכולים לספור. עומאר מספר שהוא אפילו הכיר משפחה אחת בת שבע נפשות שנשחטה על ידי דאע"ש בלא יותר מעשר דקות. "אנחנו בסכנה גדולה", עומאר הדגיש בפני, "יש עוד הרבה יזידים בסכנה באזור סינג'אר ויש המון עקורים באזור דוהוק שחיים במחנות פליטים וצריכים עזרה הומניטרית דחופה".
מחנה הפליטים סמוך לבאדר'ע. צילום: נטע בר
"בדיוק בשביל זה אנחנו נוסעים למחנות עכשיו", השבתי לו, "בשביל להבין מה הולך שם, שאוכל לדווח על זה בחזרה".
"ואתה חושב שלמישהו יהיה אכפת?".
"אני בטוח שתהיה לזה השפעה", חמקתי מתשובה ברורה, הרי לא יכולתי להגיד לו את האמת העצובה, שרוב האנשים בעולם המערבי עסוקים רוב היום בסלולרי שלהם, בחישוב כמות הקלוריות היומית שהכניסו לגוף, במה הם לובשים, איך הבית שלהם נראה, מתי יקבלו העלאה במשכורת ומתי יעשו הסרת שיער בלייזר, ולא בראש שלהם להתחיל להתעסק בטרגדיות של קהילה שלאף אחד אין מושג מהי בעצם - ערבים? כורדים? - ובמה הם בדיוק מאמינים.
"תכתוב שקהילה שלמה על סף מחיקה", הדגיש עומאר, "תכתוב שחטפו לנו את הנשים, הפכו אותן לשפחות במוסול ובא–רקה, מתו לנו עשרות אלפי אנשים בסינג'אר ועל ההר (אחרי המתקפה של דאע"ש חלק מהיזידים ברחו להרים שליד סינג'אר והתחבאו שם, אך רבים מהם מתו בשל מחסור באוכל, מים וטיפול רפואי הולם - ל"ד), ומי שנשאר חי מנסה לשרוד איכשהו במחנות פליטים. אנחנו צריכים עזרה".
"אבל עזרה אמיתית", הדגיש דיאר.
"מה זו עזרה אמיתית?", ניסיתי לברר, "יש עזרה שהיא לא אמיתית?".
"כן", אמר עומאר וחייך, "בטח שיש דבר כזה. זוכר שב–2003 נכנסו לכאן האמריקאים כאילו בשביל להציל אותנו מסדאם? זה לא היה אמיתי, לא באמת היה אכפת להם מאיתנו, מה שהיה באמת אכפת להם ממנו הוא הנפט. מה נראה לך, שאנחנו לא יודעים שהם באו רק בגלל הנפט?".
לא רציתי להגיד לו שבגדול אני די מסכים איתו. כבר שנים רבות ארצות הברית מוכיחה שהמעורבות הצבאית הגדולה ביותר שלה היא לאו דווקא במקומות שבהם נהרגים הכי הרבה אנשים, אלא היכן שיש הכי הרבה נפט.
"הנה, ממש תכף אנחנו מגיעים למחנה, תסתכל לשם", אמר לי דיאר והצביע על האופק, שהיה מלא בשורות בלתי נגמרות של אוהלים לבנים שעמדו אחד ליד השני בצורה מסודרת להפליא. משהו במראה הזה גרם לי לצמרמורת.
חלום המקרר
מספר העקורים היזידים שנאלצו לעזוב את בתיהם לאחר הפשיטה של דאע"ש על סינג'אר והכפרים באזור מוערך ב–300 אלף. מתוכם 2,500 משפחות, 15 אלף בני אדם לערך, נמצאים במחנה הפליטים ליד היישוב באעד'רה הנושק לעיר דוהוק. כשאתה נכנס לתוך מחנה הפליטים הזה אתה מבין שמשהו בעולמנו לא עובד. אתה מסתכל על המראות: ילדים ללא נעליים ובגדים נקיים מסתובבים בחוץ, אמא נאלצת לרחוץ את התינוק שלה בברזייה ציבורית, אוהלים של שני מטרים רבועים, שהם כל עולמן של משפחות שלמות שמצטופפות בתוכם, ואנשים חולים שוכבים מעולפים על צד המדרכה ומתבשלים בשמש. אתה רואה את כל זה ולא יכול שלא לחשוב שאנחנו, כציוויליזציה, נכשלנו באיזשהו אופן.
"הדבר שאנחנו הכי צריכים זה מקרר, זה החלום שלנו", אומרת לי אישה קשישה שנמלטה מביתה בסינג'אר כשדאע"ש הגיעו וגרה כאן במחנה עם משפחתה כבר חצי שנה, "איך שדאע"ש הגיעו לעיר ברחנו להרים. במשך תשעה ימים היינו בלי אוכל. לא הייתה לנו ברירה אלא לשתות מים מלוכלכים מהאדמה עד שהגיעו וחילצו אותנו".
הכי רוצים מקרר בחום של המדבר העיראקי, אישה במחנה הפליטים היזידי. צילום: ליאור דיין
"אז איך אתם שותים מים קרים בחום הזה?", אני חוקר.
האישה מסמנת לבעלה, העומד לצדה, להביא משהו מקצה האוהל. זהו ג'ריקן מפלסטיק עם כיסוי צמר שאמור איכשהו לשמור על קור המים.
"מקרר", מבהיר בעלה, "זה באמת מה שהכי היינו רוצים".
אני ממשיך להסתובב במחנה ונתקל בחוסיין שמומרא, במקור מכפר סיבשייח' ליד סינג'אר. הוא נמצא במחנה כבר שלושה חודשים. דאע"ש מחקו לו שלושת רבעי משפחה ביום שהגיעו לכפר שלו. איכשהו הוא הצליח להימלט.
הוא מראה לי את המטבח המאולתר שלו, שמורכב בעצם מבוטקה שבתוכה פלטה חשמלית ועליה סיר. בקצה השני של הבוטקה יש מין כיור אלומיניום - שם הוא רוחץ כלים. תעלת הביוב של המחנה נמצאת במרחק מטר וחצי מהמטבח שלו ומחסלת בעצם את האופציה שיזכה להריח ריח של אוכל מבושל בעתיד הקרוב.
ילדי המחנה מצטופפים סביבנו בזמן שאנחנו מדברים (כי מה כבר יש להם לעשות במקום הזה?). אלה לא ילדי אייפד, הם לא מחוברים לשום מכשיר אלקטרוני עם מסך מגע והם אשכרה מתקשרים אחד עם השני. רק חבל שהמחיר לכך שזה יקרה הוא טבח עם.
אני שואל את חוסיין מה הוא רוצה שיקרה מבחינת העם היזידי. "אני רוצה שבאו"ם יכריזו על מה שקרה בסינג'אר כג'נוסייד, זה ברמה הכללית", הוא אומר, "ברמה האישית, אגיד לך את האמת, אין לי שום תקווה. כלום. נגמרה לי התקווה".
אני מסתכל עליו וחושב לעצמי: "זה פשוט לא אמור להיות ככה".
דיכאון בסנוקר
ככל שאתה מסתובב יותר עם היזידים אתה שומע שוב ושוב על הכעס העצום שיש להם כלפי הערבים המוסלמים (סונים) שגרו באזור סינג'אר. כשדאע"ש הגיעו הם קיבלו אותם בתרועות, נתנו להם מידע מודיעיני על הריכוזים היזידיים בעיר וחלקם אף הצטרפו לחברי הארגון השחור במסע השחיטה שלהם. "ככה זה, אי אפשר לסמוך על הערבים", אומר לי אחד מתושבי המחנה, "חשבנו שאפשר וברגע האמת חטפנו סכין בגב".
לאמיתו של דבר, הזעם כה גדול עד כדי כך שלפני כמה חודשים החלו דיווחים על קבוצה של יזידים שהחליטה לצאת במסע נקמה, פשטה על כפרים ערביים סביב סינג'אר והרגה עשרות. לאנשים מסוימים זה אולי עלול להישמע כמו משהו אכזרי מדי, אבל כשאתה רואה את הבורות באדמה המלאים בגופות רקובות של יזידים שנשחטו על ידי דאע"ש, אתה מבין שקנה המידה של מה אכזרי ומה לא בעולמנו איבד פרופורציה.
מעבר לכך, ככל שאתה מרחיב את השיטוט שלך ברחבי עיראק, אתה מבין בבירור שמדובר במקום פרוע, בעל חוקים משלו, ושהדרך שבה דברים בסיסיים נעשים כאן לא דומה לדרך שבה עושים את אותם הדברים בעולם המערבי. ולכן גם אין לשפוט את הדברים שמתרחשים כאן באותה צורה שבה אנו שופטים דברים בעולם המערבי. כל ניסיון להביט על הנעשה כאן בעיניים מערביות יגרום לקצר מחשבתי.
חלק מהאוהלים בתוך המחנה הוסבו לטובת חיי קהילה. אוהל אחד משמש כמספרה, שני אוהלים אחרים חוברו יחד כמועדון נוער הכולל שולחן סנוקר ושולחן פוזבול, אוהל נוסף משמש כמכולת ואוהל אחר כקיוסק.
ילדים במחנה הפליטים היזידי. צילום: נטע בר
החום המטורף עושה את שלו, ואני ניגש אל הקיוסק לקנות משקה קר. הקיוסק כולל בעצם מקרר אחד עם משקאות, כמה חטיפים המונחים על ארגזים מפלסטיק ולידם קופסאות סיגריות. אני ניגש אל המקרר ולוקח פחית של מה שאמור להיות החיקוי המקומי לקוקה קולה. בדרך אני שולף גם חטיף שוקולד לא ברור וניגש לקופה לשלם. להפתעתי, המוכר בחנות לא מוכן לתת לי לשלם. אני שואל את עומאר מה הסיבה. הוא מסביר לי ש"אתה אורח והוא נותן לך את המוצרים במתנה, אצלנו הכנסת אורחים זה משהו קדוש".
נעמדתי במקומי ולא ידעתי מה להגיד. הייתי בהלם מוחלט. ניצב מולי פליט שאיבד את ביתו ואת משפחתו ועכשיו הוא מפעיל את הקיוסק במחנה הפליטים שבו הוא מתגורר. יום אחד נכנס אליו לחנות מישהו מערבי מארצות השפע והוא פשוט לא מוכן לתת לו לשלם על המוצרים. אני לא חושב שבכל חיי נתקלתי במחווה גדולה מזו. כמעט התחלתי לבכות באותו הרגע.
ביציאה מהקיוסק אני מביט שמאלה ומגלה יציקות בטון של מבנה עתידי. אני מברר מה זה הולך להיות. מסבירים לי שזה יהיה בית ספר לילדי המחנה. ברור שנחמד מאוד שבונים כאן בית ספר לילדים, אלא שיציקות הבטון האלו נושאות עמן בשורות די קשות. עצם זה שמתחילים להקים כאן בית ספר אומר שאף אחד לא בונה על זה שהפליטים האלה יצאו מהמחנה בקרוב וישובו לבתיהם בסינג'אר.
חלק מתושבי המחנה באים בטענות לממשל הכורדי בעניין זה. באופן אישי, אני לא חושב שאפשר לבוא ביותר מדי טענות לממשל הכורדי, מכיוון שבשנה האחרונה המדינה שהם מנהלים הפכה ליעד המרכזי של פליטי המזרח התיכון. כיום נמצאים בחבל הכורדי של עיראק לא פחות ממיליון וחצי פליטים - יזידים, נוצרים, כורדים וגם ערבים - שברחו מאימת דאע"ש בסוריה ובחלקים הדרומיים יותר של עיראק. וכל זה קורה בזמן שממשלת בגדד לא מוכנה לקלוט פליטים וגם לא מעבירה לכורדים שום סיוע כספי לטיפול בפליטים.
יתרה מכך, הממשל בבגדד חייב מאות מיליוני דולרים לכורדים מכספי הנפט שמגיעים להם ומעוכבים כבר חודשים. בין ממשלת בגדד לכורדים ישנה עסקה שנחתמה בשנה שעברה ולפיה הכורדים יעבירו מדי יום 550 אלף חביות נפט לבירה תמורת 17% מדמי המכירה. כחלק מטקטיקה חדשה, החלו הכורדים - שהבינו שלא יזכו לקבל את הכספים בזמן הקרוב - לייצא נפט באופן עצמאי. על פי פרסומים טריים של עיתון ה"פייננשל טיימס", לא אחרת מאשר מדינת ישראל היא הקניינית הראשית של הנפט העצמאי הזה. מחודש מאי ועד היום יובאו יותר מ–19 מיליון חביות נפט כורדי לישראל. עלות העסקה היא באזור המיליארד דולר, כך מדווח העיתון. הבעיה היא שכשדאע"ש יושב לך על הגבולות ותוקף מדי יום, גם מיליארד דולר זה עדיין כסף קטן.
השמש שוקעת. אני מתחיל ללכת חזרה לטנדר. יש משהו מסעיר בשקיעה מדברית. במדבר, כל פעם שהשמש עולה בבוקר ומתחילה לצלות אותך זה סוג של הכרזת מלחמה. בערב, כשהיא שוקעת, יש בכך סוג של תחושת ניצחון אישי.
קצת לפני שנכנסנו לטנדר ראיתי ילדה יזידית קטנה שסחבה בידיים את אחיה הקטן, שנראה בדיוק בגיל של הבן שלי. מיד זה גרם לי לחשוב על הילד הפרטי שלי שמחכה לי בארץ.
מאחר שהייתי סוג של אטרקציה במחנה (ברגע מסוים כמה ילדים יזידים ביקשו להצטלם איתי, זו הייתה הפעם הראשונה שהם רואים מישהו בלונדיני וזה מאוד ריגש אותם), הילדה ניגשה אלי ושאלה אותי משהו בכורדית. קראתי לעומאר שיתרגם לי את השאלה. "היא שואלת מאיפה אתה ואם באת לעזור להם", הסביר לי עומאר. "תגיד לה שהגעתי מרחוק ושבאתי להביא לה ולאחיה את חטיף השוקולד הזה", אמרתי ונתתי לה את חטיף השוקולד שקניתי קודם לכן בפיצוצייה. הילדה הייתה מאושרת. השמש ששקעה מאחוריה העניקה לפנים הקטנות והמחויכות שלה סוג של הילה מופלאה שעטפה אותה בעדינות המתבקשת.
עוטף מוסול
"הקפטריה" הוא מקום הבילוי העיקרי בכפר חאטארה. יש שם שולחן ביליארד, עמדות נרגילה, מוזיקה כורדית וכמה שולחנות שסביבם כיסאות פלסטיק אדומים.
במקום יש אווירת דכדוך. "המקום ריק כי כמעט לא נשארו אנשים בחאטארה", מסביר לי דיאר את פשר המלנכוליה באוויר, "כמעט כולם עזבו בגלל המצב".
"כל יום עוזבת משפחה חדשה", מוסיף עומאר.
להזכירכם, בין המקום הזה לשטחי דאע"ש מפרידים שמונה קילומטרים בלבד, מה שהופך את הכפר לחלק ממה שיכול להיקרא "עוטף מוסול". התוכנית של דאע"ש להתקדם בחזית זו כוללת ניסיונות חוזרים ונשנים לכבוש את חאטארה והכפרים ליד. כל מי שנשאר בכפר לוקח סיכון.
בקפיטריה של חאטארה, ליאור ודייר. צילום: ללא קרדיט
נקודה יהודית למחשבה: במרחק של קילומטר מחאטארה נמצא הכפר הנוצרי אל–קוש, שבו נמצא מתחם הקבר של נחום הנביא. גם הכפר הזה נמצא בטווח התקיפה המיידי של דאע"ש. אם הם יצליחו להתקדם בחזית זו, תהיו מוכנים לסרטון וידיאו שבו תראו את קבר נחום מתפוצץ לחתיכות כמו שעשו אנשי "המדינה האסלאמית" בקבר יונה הנביא. מדאיג.
אבל עדיין ניתן לראות פרצופים במקום. בשולחן לידנו מצטופפים שישה נערים מקומיים המשחקים קלפים ולוגמים תה (בחבל הכורדי המשקה הפופולרי הוא תה, כמעט לא ניתן למצוא שם קפה).
גם אלכוהול לא תמצאו במקום. מהמעט שהצלחתי להבין, הדת היזידית מתירה שתיית אלכוהול לכולם פרט לאנשי דת מסוימים, השייכים למשפחה אחת שעובדת במקדש המרכזי של הדת ביישוב לאלש. באופן כללי, הדת היזידית היא משונה ודי סודית ופועלת קצת כמו אצל הדרוזים. רוב האוכלוסייה לא כל כך יודעת להסביר לך על הדת, כי הם בעצמם לא יודעים יותר מדי עליה. רק אנשי הדת באמת מתמצאים בנושא.
בכל זאת, אני מנסה להבין את הקווים הכלליים. "אם אני רוצה להמיר את דתי ולהיות יזידי, אני יכול?". "לא", משיב לי עומאר, "אתה לא יכול להפוך ליזידי, אתה צריך להיוולד כזה".
"אז זה בטח אומר שהיזידים די מחויבים להתחתן רק עם יזידים".
"בוודאי".
"טוב", אני משנה נושא, "אז לאן הולכים כל אלה שעוזבים את הכפר?". בתגובה אני מקבל הסבר ארוך לגבי מערכת היחסים הייחודית של גרמניה והקהילה היזידית. "גרמניה היא ביתנו השני", אומר דיאר ומסביר לי שגרמניה מקבלת לשטחה חלק מהפליטים היזידים ונותנת להם סוג של תושבות.
עומאר אומר שגם האוסטרים וגם הגיאורגים תומכים ביזידים ומספקים לחלקם מקלט מדיני. כמובן שאני שואל אותם אם היו מוכנים לקבל עזרה מישראל. "אם ישראל תהיה מוכנה לעזור, נשמח לקבל עזרה", אומר חבר של דיאר ועומאר שהצטרף לשולחננו, "אנחנו והישראלים די דומים. לשנינו יש בעיות עם האסלאם הקיצוני ושנינו עמים נרדפים. אבל כמובן שאם ישראל תעזור לנו, זה תמיד יכול להיות גם מסוכן, כי הערבים המוסלמים לא יאהבו את זה ואנחנו הרי חיים בתוכם".
דיאר מציין בפני עובדה מעניינת. מתברר שנאום מסוים שנשא השגריר שלנו באו"ם, רון פרושאור, לפני כמה חודשים הפך ללהיט ויראלי בקרב אנשי הקהילה היזידית בפייסבוק. בנאום יצא פרושאור להגנתם של היזידים, הסביר שצריך להגן עליהם ושיש להכיר באסון שנגרם להם ולספק פתרונות למצבם הטרגי. מאז ישנה עלייה באהדה הכללית לישראל בקרב היזידים.
אני מברר מיהו החבר של דיאר ועומאר שהצטרף אלינו לשולחן. קוראים לו סרמד והוא מבני המזל שהצליחו להימלט מסינג'אר בזמן. הוא די צעיר (22) ולומד פסיכולוגיה באוניברסיטת דוהוק.
אני שואל אותו אם הוא, בתור פסיכולוג לעתיד, חושב שאנשים מסינג'אר יצטרכו טיפולים פסיכולוגיים בעתיד. הוא משיב שהם יצטרכו הרבה יותר מטיפול. "אנשים ראו שם דברים שאנשים לא אמורים לראות", הוא מסביר.
דיאר מגלה לי שסרמד הוא גם משורר. "על מה אתה כותב?", אני שואל אותו. "על המציאות", הוא עונה, "אם אתה רוצה אני יכול לדקלם לך את אחד השירים בעל פה". "זה יהיה כבוד גדול בשבילי", אמרתי.
מאוחר יותר, לאחר החזרה ארצה, הלכתי עם ההקלטה של השיר המדוקלם לעידן בריר, דוקטורנט באוניברסיטת תל אביב, החוקר את התרבות היזידית ונחשב לגדול המומחים בארץ לכל מה שקשור ליזידים. הוא תרגם לי אותו. השיר מדבר על הטבח בסינג'אר והוא לא פשוט לעיכול. למעשה, אני לא חושב שיש מערכת עיכול אנושית שבאמת יכולה להתמודד עם שיר כזה.
סרמד מדליק סיגריה, מביט בי ישירות ומתחיל לדקלם לי את השורות שמתמזגות ברעש הכדורים המתנגשים זה בזה בשולחן הביליארד, רחש בעבוע המים בנרגילות ושקשוקי כוסות התה הרועדות על השולחן הלא יציב.
למחרת אנחנו נודדים אל עבר הכפר הקדוש לאלש, שבו נמצא קברו של שייח' עדי אבן מסאפר, מייסד הדת היזידית. נמצאים במקום גם כמה מעיינות קדושים ומערה קדושה ועתיקה. כל יזידי מצווה להגיע לפחות פעם אחת בחייו ללאלש.
המקום כל כך קדוש עד שבכניסה לכפר אתה מתבקש לחלוץ נעליים. כך עושים כולם. האמת היא שזה די משעשע לראות עשרות אנשים בכל רחבי הכפר הולכים יחפים.
במהלך הביקור שם למדתי עוד כמה דברים על הדת המסתורית דרך שיחה עם אחד מאנשי הדת הבכירים של הקהילה, שהפגישו אותי איתו. למדתי למשל שהיזידים מאמינים בגלגול נשמות ושהעולם נוצר מפנינה. למדתי שיש איסור בדת היזידית על לבישת בגדים כחולים ועל אכילת חסה. למדתי שהעולם, כך הם מאמינים, מנוהל על ידי שבעה מלאכים - החשוב מכולם נקרא טאווס מלכ וצורתו צורת טווס.
שני דברים שהתרחשו בביקור שלי בלאלש לעולם לא אשכח. הראשון הוא הקובה שאכלתי שם, שהייתה הקובה הטעימה ביותר שאכלתי בחיי (ואני חובב קובות גדול). השני הוא הפגישה עם הנערה שחזרה מעשרה חודשי התעללות בשבי דאע"ש.
הקובה הכי טעימה בעולם (חוץ מזאת של סבתא מרים). צילום: ליאור דיין
זה היה ממש לפני שעמדתי לצאת מהכפר. ניגש אלי מישהו ואמר לי שהוא שמע שאני עיתונאי מערבי והצביע על מישהי שעמדה במרחק של כמה מטרים ממנו. הוא אמר "אתה רואה אותה? היא חזרה מהגיהינום של 'המדינה האסלאמית' לפני פחות מחודש".
הסיפור שלה מחריד כמו סיפורה של כל נערה יזידית שנחטפה ונשבתה על ידי אנשי "המדינה האסלאמית". היא ספציפית נלקחה בסינג'אר, הועברה למוסול ובהמשך לא–רקה בסוריה. שם היא התחילה להתגלגל בין מוסלמים מקומיים, שקנו אותה כשפחת מין. כשסירבה לעשות משהו שהאדון שקנה שאותה ביקש ממנה לעשות, זכתה להצלפות עם כבל מתכת. הסיוט שלה הגיע לקצו כשדוד שלה הצליח לקנות אותה דרך "איש קשר" שלו ב'מדינה האסלאמית' שהעביר אותה דרך הגבול בחסות הלילה. הסכום ששולם עליה היה 13 מיליון דינר עיראקי, באזור ה–10,000 דולר.
הדבר היחיד בדבריה שבאמת הפתיע אותי (לצערי, לאחר שכבר ראיתי כמה ראיונות עם יזידיות חטופות ושמעתי על כל הזוועות שעברו היה קשה להפתיע אותי) היה כשאמרה שאנשי דאע"ש לא ממש מתרגשים מהפצצות מטוסי הקואליציה. הפחד האמיתי שלהם הוא מהצבא הסורי. "אם האמריקאים לא יגבירו את המעורבות שלהם, או ישלחו ציוד יותר טוב ויותר מתקדם לצבא הכורדי, הם לעולם לא ינצחו את דאע"ש", היא אמרה שנייה לפני שביקשה שאטשטש כמה שיותר פרטים עליה, אם אכתוב בנושא.
מאוחר יותר מצאתי עצמי בביתו של מושל דוהוק, אשר משקיף על אגם שהוא פחות או יותר אגם פרטי שלו. כמו ארצות הברית, עיראק מחולקת למדינות/מחוזות שבראשם עומד מושל כל יכול. מושל דוהוק שולט על לא פחות משני מיליון תושבים, היושבים בשטח כמעט זהה לשטחה של לבנון. מבחינה היררכית, אפשר בקלות להגיד שהוא חשוב יותר מרוב השרים של ממשלת עיראק הכורדית. להחלטות שהוא מקבל יש השלכות הרבה יותר רחבות מאשר להחלטות של רוב שרי הממשלה הכורדית. מדובר באישיות מליגת העל של הממשל הכורדי.
פרהאד אמין אטרושי, מושל דוהוק וליאור דיין. צילום: נטע בר
קוראים לו פרהאד אמין אטרושי והוא פוליטיקאי משופשף מהמפלגה השלטת בכורדיסטן - מפלגת ה–KDP (שממנה גם מגיע הנשיא מסעוד ברזאני). לאחר הסמול–טוק, שבמהלכו הוא סיפר לי שעקב בדריכות אחר הבחירות האחרונות בישראל, שלא מזמן הוא דאג שפרופסור ישראלי ינאם בפתיחה של אגף חדש באוניברסיטת דוהוק דרך הסקייפ ואף הכריז בפני ש"לממשלה הראשית של עיראק בבגדד ישנן הדעות שלה וזווית הראייה שלה בנוגע למדינת ישראל. אנחנו מסתכלים על זה באופן שונה, אנחנו מקבלים את קיומה הלגיטימי של ישראל כמדינה" - לאחר כל זאת אנחנו ניגשים לעניין עצמו.
אני מספר לו שהייתי במחנות הפליטים היזידיים (אשר כולם נמצאים בשטח השיפוט שלו), והשאלה היחידה שיש לי היא אם מתישהו בעתיד האנשים האלה, או לפחות חלק מהם, יוכלו לחזור לבתיהם בסינג'אר והסביבה.
"תראה", הוא משיב לי, "המטרה שלנו היא להחזיר אותם לבתים שלהם באזור הזה, שהוא חלק גיאוגרפי מכורדיסטן העיראקית, מהר ככל האפשר. אבל עוד לפני כן, התוכנית שלנו היא להתחיל לבנות כוחות ביטחון של יזידים שיגנו על שטחי המחיה שלהם. התוכנית היא להחזיר לשם את התושבים רק לאחר שנכין את הכוחות המיוחדים שיגנו על האוכלוסייה. אנחנו עושים את זה מתוך אמונה שהיזידים יגנו על שטחי המחיה שלהם טוב יותר ממישהו מחלק אחר של עיראק, שהוא לא יזידי".
