1 מינוי אלשיך: יש עסקה?
האירוע המגוחך הקרוי “ועדת טירקל" התכנס אתמול לדון במועמדותו של סגן ראש השב"כ רוני אלשיך לתפקיד מפכ"ל המשטרה. בינתיים, אחרי ההלם הראשוני, אספו הפובליציסטים של השמאל הקיצוני את עצמם והסתערו על המינוי באמתלות שונות. אלשיך הוא דתי, ימני, גר פעם בהתנחלות, תימני, ויש לו שפם. מקבץ תכונות שיכול להוציא אלף גדעון לוי'ז מכליהם. הבעיה היא, שאין לחברים במה להיאחז באמת, חוץ מהסטיגמות השחוקות וההתניה הפבלובית שכל מה שיש לו כיפה, צריך לבער מתחת לפני האדמה, או לפחות המשטרה.
 
נכון, יש תנועה הולכת וגוברת של כיפות סרוגות לכיוון עמדות הנהגה. כבר נעשו רשימות השבוע, אין לי כוונה לחזור עליהן. הבעיה היא שהחברים בשמאל לא מבינים שהתקפות זעם על התופעה הזו לא יועילו. למה יש הרבה כיפות סרוגות בצה"ל? כי הנוער הדתי־לאומי מתגייס בהמוניו, מתנדב, הולך לקצונה, רוצה לתרום. אותו הדבר בשב"כ. אותו הדבר בתקשורת. חברים, הדרך היחידה להשתיק את חברי קלמן ליבסקינד, המתייפח בעמודים הסמוכים באופן קבוע על המאפיה השמאלנית, היא להבין שבדמוקרטיה לכולם יש חלק בשלטון, על פי מספרם ותרומתם. חובשי הכיפות מגיעים לאן שהם מגיעים בזכות, לא בחסד. אף אחד לא עושה להם טובה. זוהי הדמוקרטיה ואי אפשר לזרום איתה רק כשהזרימה היא שמאלה.
 

אני לא מכיר את רוני אלשיך, אבל במספר רב מאוד של שיחות שקיימתי עם אלה שמכירים אותו מקרוב, השתכנעתי שלא מדובר באדם משיחי. חשוב לציין שכמעט כל האנשים שקידמו את אלשיך בשב"כ לא היו דתיים. לדבריהם, אלשיך הוא איש פרגמטי, שבילה בעבודת הביטחון שבתות רבות וחגים לא מעטים, בגלל פיקוח נפש. הוא לא חסיד של אף אדמו"ר, לא מנשק ידיים מקצועי ולא לוחך זקנים מתמיד. הוא דתי, הוא מאמין, הוא מצא את עצמו מצולם פה ושם באירועים דתיים ובבתי כנסת, ואם אנחנו רוצים להוציא את זה מחוץ לחוק, יש לנו בעיה.
 
שיא הגיחוך הגיע כשגורמים עלומים בצמרת המשטרה הצביעו על תמונה נידחת של אלשיך מאיזו הילולה עם ספר תורה, כעילה לפסילתו. לא מזמן התברר שבחצרו של מאכער שהתחזה לאדמו"ר בשם פינטו נהגו להצטופף קציני משטרה בכירים יחד עם אנשי שב"כ בכירים לא פחות, וללקט פירורים מזקנו של אותו מערבב צמרת, ופתאום הם מסמנים את רוני אלשיך. קו ההפרדה האדום שמבדיל בין אמונה דתית לבין משיחיות הוא פשוט: האם אלשיך נוהג להיוועץ ברבנים לפני שהוא מקבל החלטות מקצועיות בענייני ביטחון? התשובה, ככל שידוע לי, היא: לא רבתי. הדת נמצאת אצלו בלב פנימה, בבית הכנסת, בסוכת החג ובנשמה. בדיוק איפה שהיא אמורה להיות.
 
ובכל זאת, יש לא מעט סימני שאלה סביב סיכויי הצלחתו במשטרה. האם יצליח ללמוד את המקצוע המשטרתי? האם ישכיל לא להביא איתו אנשי אמון וקציני מטה ולא להחליף את הצמרת ולא להמציא את כובע השוטר מחדש, אלא לבוא עם עצמו וכישוריו וצניעותו ולחבק את השוטרים ולגרום להם לעבוד איתו, ולא נגדו? לכל השאלות הללו אין כרגע תשובה.

הצרה של השמאל
 
לכל אלה שמאוימים מהעובדה שאלשיך הוא ימני, אני מציע להכריז על הילולה גדולה ולפרוץ בריקודים. אם הוא אכן כזה ימני קיצוני, אז העובדה שלא ימונה לראש השב"כ אלא למפכ"ל המשטרה היא חדשות טובות. נזקו של ימני קיצוני בראשות השב"כ גדול בהרבה מהנזק שיכול לגרום מפכ"ל ימני. 
 

עצם העובדה שראיין את המועמדים מהווה חדירה גסה לתחום אסור, ראש הממשלה. צילום: אוהד צוויגנברג, פלאש 90
 
ממה שאני שומע, אלשיך הוא מקצוען נטו, הוא לא נותן לדעות הפוליטיות שלו להתערבב בהחלטות מקצועיות, אצלו הדין נוקב את ההר, ולא להפך, גם אם מדובר בהר הבית. כל התזות הללו טעונות עדיין הוכחה, אבל ההתנפלות הפבלובית המגוחכת על אדם רק כי יש לו כיפה על הראש ממחישה את גודל הצרה של השמאל. במקום לקשקש, תשלחו את הילדים שלכם להתגייס, להתנדב, לחתום קבע ולשרת את המדינה במספרים גדולים, כמו פעם, ואז הכל יסתדר.
 
אותי מטרידים בעניין אלשיך שני דברים: האם אכן חתם על עסקה עם הבוס, בנימין נתניהו, שלפיה יהיה מפכ"ל עכשיו וראש השב"כ אחר כך? אם כן, זה רע מאוד. זה אומר שהוא תלוי בנתניהו והוא צריך שנתניהו יישאר בתפקידו כדי לפרוע את שטר ההבטחה ולהגשים את חלומו להיות ראש השב"כ. אם יש ביניהם דיל כזה, הרי שהוא פסול, לא חוקי וטעון ביטול מיידי על ידי היועץ המשפטי לממשלה. יש חקירה משטרתית במעונות ראש הממשלה והיא צריכה להיות נקייה, מקצועית ולא תלויה. 
 
עצם העובדה שנתניהו ראיין את המועמדים למפכ"לות מהווה חדירה גסה לאזור אסור, אבל אין מי שיסמן את קו ההפרדה הנדרש במקרים כאלה. יש כמה סימנים לכך שעסקה כזו אכן קיימת. אחד מהם הוא מסרון ששלח אלשיך לאחד מחבריו, בעקבות מינויו. החבר התעניין איך ויתר אלשיך על ראשות השב"כ לטובת מפכ"לות המשטרה, ואלשיך השיב: “חיבוטי נפש, ערכים חשובים מחלומות... אולי אחר כך". ה"אולי אחר כך" הזה קצת מטריד אותי.
 
עוד משהו שטרם הוסדר, הוא יובל דיסקין. ראש השב"כ לשעבר הוא אדם ערכי מאוד שידוע כמי שאומר מה שהוא חושב, מתי שהוא חושב, ולא עושה יותר מדי חשבונות לאף אחד. ובכן, דיסקין שותק. לא פוסט, לא ציוץ ולא רמז. דיסקין הוא מהאנשים שקידמו וגידלו את אלשיך ודעתו בסוגיית המינוי מתבקשת, אבל הוא לא משמיע אותה. דיסקין הוא סוג של דיווה ביטחונית, לא תמיד נאה לו לרדת ממרום מעמדו ולספק לילידים המקומיים (אנחנו) הסברים או הנחיות. אם הוא שותק, אז כנראה יש לו סיבה. 
 
אם אני רוני אלשיך, הדבר הראשון שאני עושה זה משאיר את בנצי סאו לידי. גלעד ארדן כבר עובד על זה קשה. סאו הוא איש משטרה מנוסה, הוא אוהב את המשטרה, הוא עושה עבודה טובה, ויחסי האנוש שלו מצויינים. ארדן כבר הסכים לרמוז ש"ככל שהדבר תלוי בי, סאו צריך להיות המפכ"ל הבא אחרי אלשיך". סאו יודע שאפילו הקרח דאשתקד לא יסכים שיכתבו עליו הבטחה כזו (לא באשמת ארדן, אלא בגלל הסיכוי הנמוך שהוא יהיה השר שימנה את המפכ"ל הבא). ובכל זאת, נדמה לי שיש בו מספיק אהבה למערכת ולדגל, שתשאיר אותו במשטרה, על אף העלבון שבאי מינויו.
 
כך או אחרת, רוני אלשיך הוא איש ראוי ומינוי טוב שיכול להעלות את המשטרה קומה או שתיים, לסביבה שבה נמצאים ארגוני הביטחון האחרים. אסור להפוך את הכיפה שעל ראשו לטלאי או כתם. צריך לאחל לו בהצלחה.

2 תקרית קורבין־מרגלית
ח"כ אראל מרגלית מהמחנה הציוני סיפק השבוע סצינה מרתקת שכמעט עברה מתחת לרדאר התקשורתי. מרגלית התלבט אם להגיע כאורח מיוחד לאירועי הכתרתו של ג'רמי קורבין לתפקיד ראש מפלגת הלייבור בבריטניה. אם ננסה להשוות את עלייתו של קורבין לפוליטיקה שלנו, אז תארו לעצמכם שהכלאה בין דב חנין לג'מאל זחאלקה הייתה נבחרת לתפקיד ראש מפלגת העבודה.
 

נראה כמו פוליטיקאי בריטי, אלגנטי וחדור להט, ח"כ אראל מרגלית. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
קורבין הוא סוציאליסט קיצוני, המגדיר את חמאס וחיזבאללה כ"חבריו" והעובדה שנבחר לראשות הלייבור נתפסת על ידי רבים בבריטניה כקבורתה של המפלגה החשובה הזו קבורת חמור. הקורביניזם הוא תופעה מרתקת. גם בארה"ב, בירת הקפיטליזם העולמית, יש קורבין. שם קוראים לו ברני סאנדרס, סוציאליסט מהמפלגה הדמוקרטית שגורם להילרי קלינטון להזיע, מוביל עליה בסקרים באיווה ובניו המפשייר. ללא ספק מדובר כאן במחאה נגד הפוליטיקה הקיימת. האנשים כבר לא מאמינים למבנים הפוליטיים הנוכחיים ורוצים משהו אחר. כשזה קורה בצד השמאלי, עולים אנשים כקורבין וסאנדרס. כשזה קורה בימין, עולה דונלד טראמפ. מי עדיף על מי? את זה תשפוט ההיסטוריה.
 
בסוף מרגלית נסע. האירוע עצמו, בברייטון, היה עוצמתי ומרתק, כמו שהבריטים יודעים. עשרת אלפים חברי וצירי לייבור התאספו שם להריע, בלב חצוי ומודאג, למנהיגם החדש. בערב התקיים בלובי של אחד המלונות של ברייטון אירוע של “ידידי ישראל בלייבור". הם הזמינו את קורבין, שהתלבט ובסוף אישר הגעה. קורבין הוא לא ידיד ישראל, אלא אויב מוצהר של ישראל. ובכל זאת, בלייבור, המפלגה שפעם נשלטה על ידי טוני בלייר, יש עדיין קִני אהדה לישראל. קורבין לא היה יכול להרשות לעצמו לא לבוא.
 
כמה מאות אנשים עמדו שם בלובי הצפוף, עם כוסות קוקטייל או בירה, והאזינו לקורבין, שדיבר חמש או שש דקות. הנאום שלו היה חיובי, אבל משהו היה חסר בו. קורבין לא אמר את המילה “ישראל" אפילו פעם אחת. כך, על פי דיווחי האנשים שהיו במקום. אחריו עלה לנאום אראל מרגלית. הם עמדו זה ליד זה. קורבין, שנראה כמו פוליטיקאי סוציאליסט מאמצע המאה שעברה בברית המועצות, נמוך ומרוט ולא כריזמטי בעליל, ומרגלית, שנראה כפוליטיקאי בריטי מצוי, גבוה בהרבה ואלגנטי וחדור להט. 
 
הנאום של מרגלית, שנישא חצי מטר מקורבין, היה מנומס, אבל תקיף. הוא הסביר את שתי הגישות השונות בישראל, גישתו של נתניהו, שלפיה ישראל היא מצודה מבודדת, והגישה היריבה, שלפיה ישראל צריכה להיות חממה פתוחה של יצירתיות. הוא סיפר שהמחנה הציוני אומנם לא ניצח בבחירות, אבל הציב בפעם הראשונה אלטרנטיבה, והצהיר שיש בישראל מחנה שלום שמוכן להושיט ידו לפלסטינים ולעבוד עם הגורמים המתונים במזרח התיכון.


נעלם מהאירוע לאחר נאום מרגלית, ג'יימס קורבין. צילום: רויטרס

ואז הוא הגיע לפואנטה. כדי לעשות שלום, צריך קודם להגדיר את אויבי השלום, אמר מרגלית, ובהתכוונו לקורבין הוסיף שאי אפשר לראות בחמאס ידידים, ואי אפשר לראות בחיזבאללה ידידים, ואי אפשר לדבר עם איראן ולהתעלם ממלחמת הטרור הקונבנציונלית שהיא מובילה ומניסיונה להקים עכשיו בסוריה מדינת טרור על סף דלתה של ישראל, כפי שהקימה בלבנון.
 
קורבין החוויר. הקהל אהב את דבריו של מרגלית, שסיים, זכה לתשואות, ובמקום לחיצת יד עם קורבין, ראה את המנהיג הבריטי החדש פשוט מסתלק מהמקום. קורבין אמור היה להישאר להמשך הערב, לקבלת פנים וקוקטייל מנומס, אבל העדיף להימלט משם. בעקבות האירוע החריג הוזמן מרגלית לפגישה עם כמה לורדים יוצאי לייבור בבית הלורדים, ועם כמה חברי פרלמנט, ועם ראשי ארגוני סטודנטים וארגונים יהודיים. כולם מודאגים מתופעת קורבין ומהשלכותיה האפשריות. נדמה לי שמכולם, אנחנו צריכים להיות מודאגים יותר. 
 
כמה שנגחיך ונזלזל בקורבין, הוא ניצח. הוא כבש חלקים לא קטנים מהאלקטורט של הלייבור וסחף את המפלגה. כך נראית אירופה החדשה, כך נראים גם איים פוליטיים מתרבים והולכים באמריקה. זה העולם החדש, וכדאי שנתכונן אליו.