לאחר שמוחמד סגר מאחורי את שער הברזל הכבד ונעל אותו, חשבתי שאולי זה לא היה רעיון טוב במיוחד, אבל כבר היה מאוחר מדי להתחרט. השבוע נסעתי לחברון, העיר שממנה יצאו בשבועיים האחרונים 15 מחבלים לעשרה פיגועי דקירה ולפיגועים נוספים, וממנה יוצאים הקיצוניים שבקרב הציבור הפלסטיני. באזור הזה נרצח השבוע אברהם אשר חסנו ונפצעו חיילים בפיגועי דקירה ודריסה.



הביקור הזה, בשיאם של ימים מתוחים במיוחד, התחיל בשיחת טלפון מהאמיר מוחמד שריף עודה, ראש התנועה האחמדית בישראל. ראיינתי אותו בעבר ונשארנו בקשר. כעת הוא הזמין אותי להצטרף אליו לביקור אצל מחבל חברוני שהפך לאחמדי, כלומר הצטרף לזרם האסלאמי שמאמין בשלום ובסובלנות, ומתוך תפיסה דתית מתנגד לאלימות.


הסכמתי להצטרף לביקור. אנחנו חשופים לקיצוניות אסלאמית בתקשורת, לסרטי פיגועים, להסתה ויראלית. כל טרוריסט קטן או גדול מקבל מקום, ונהר המידע שאנו שוחים בתוכו מייאש. חשבתי שאם אוכל להביא קול אחר, שוחר שלום, הרי שהוא יהיה כמים קרים לנפש העייפה והמודאגת שלנו.

עודה סיפר לי על האדם שאנחנו הולכים לפגוש. מדובר במוחמד ג'אבר, שהיה חבר בארגון הטרור של גדודי הג'יהאד האסלמי בראשותו של חמדי סולימאן, טרוריסט שחוסל בהתנקשות בלימסול שבקפריסין. במשך שנים היה קיצוני מאוד. תלה תמונות של בן־לאדן וסדאם חוסיין בבית. ב־2006, כשארה"ב חיסלה את ראש זרוע אל־קאעידה בעיראק, א־זרקאווי, ג'אבר פתח לכבודו סוכת אבלים בחצר. 

המחשבות רצות: יש סיכוי שהוא באמת "חזר בתשובה"? חז"ל אומרים שישמעאל חזר בתשובה בסוף ימיו, כשקבר עם יצחק את אברהם אביהם במערת המכפלה שבחברון. האם יש סיכוי שדווקא בחברון אמצא פתח לשינוי? בכל מקרה קיוויתי שהוא לא אדם הפכפך ושלא יחליט בדיוק היום שכבר אינו אחמדי אלא ג'יהאדיסט.

הדרך מגוש עציון לקריית ארבע מלאה בכוחות ביטחון. בכל צומת עומדים חיילים ובודקים רכבים. יש תחושה של מתח באוויר, אך גם הרגשה שצה"ל נחוש להפגין ריבונות. השייח' אמר שיחכה לי בשער המערבי של קריית ארבע, ביציאה לכיוון חברון, ומשם ניסע כמה עשרות מטרים לביתו של ג'אבר. ביום רגיל אפשר ללכת ברגל, אבל עכשיו האזור נפיץ ומסוכן מאוד. בטווח של כמה מאות מטרים התרחשו במהלך שבוע ארבעה פיגועי דקירה.

החלטתי להתקשר לאיש ביטחון רב־ניסיון שנמצא בגזרה ולבקש ממנו להצטרף אלי. הוא לא יכול, אבל כיוון שכבר עירבתי אותו בסיפור הוא הרגיש אחריות ואמר שיתצפת על האזור שבו אני נמצאת. "מיד כשאת נכנסת לשם אני רוצה הודעת טקסט עם תיאור של הבית", הנחה אותי, "כמה חדרים יש בו וכמה אנשים ובאיזה חדר אתם יושבים. חוץ מזה אני רוצה כל עשר דקות הודעה שהכל בסדר, אחרת מבחינתי זה יהיה סימן שמשהו קרה".


מוחמד ג'אבר לפני מהפך הלב. צילום: ללא קרדיט

החניתי את הרכב בקריית ארבע ויצאתי ברגל לכיוון מכוניתו של השייח'. האמיר שריף גם הוא במתח. החיילים עלולים לחשוד בו שבא לפגע והפלסטינים עלולים לחשוב שהוא יהודי ולפגוע בו. כך או כך, הסתלקנו משם מהר. הוא הכניס את הרכב לחניון עפר קטן וג'אבר סגר את השער הכבד אחרינו.
רגע לפני שנכנסנו עוד הספקתי לראות שהשכנים עוקבים אחרי במבטיהם. "יש  הרבה כוחות ביטחון בסביבה, אז הקיצוניים מפחדים לבוא לפה", הרגיע אותי ג'אבר, שמבנה גופו מתאים לשמו. אולם לאחר שהאמיר הזכיר לו שבימים האחרונים ארבע דקירות אירעו מטרים מהבית שלו, הוא השתכנע ונעל את הדלת. סביב שולחן מלא בכל טוב כיבד אותנו ג'אבר בתאנים שקטף הרגע מהעץ שבחצר ביתו, וענה על השאלות הקשות.

מתי הייתה הפעם הראשונה שבה הרגשת שהאסלאם הקיצוני לא מתאים לך?
"ב־1985 ביקשו ממני להתאבד במכונית תופת בתוך מחנה צבאי בבאר שבע. זו הייתה שטיפת מוח. לא אהבתי את הפעילות הזאת, אבל בכל זאת נסעתי. הייתי עם בחור בשם מוחמד אל־ג'ולני, ובדרך אמרתי לו שאני לא רוצה להרוג, שאני פוחד. לא מהמוות ולא מהמשטרה - אני פוחד שאלך לגיהינום במקום לגן עדן. האל לא רוצה שנהרוג. חזרנו לחברון. ג'ולני נסע אחר כך לבד. תפסו אותו במקרה בדרך, הוא ישב הרבה שנים בכלא ואז גירשו אותו לירדן. המשכתי להיות חבר בארגון, אבל ידעו שאני לא רוצה להרוג". 

ומתי הגעת לאחמדייה?
"לפני שמונה שנים ראיתי דרשה של האמיר שריף בערוץ הטלוויזיה של האחמדייה (המשדר לעשרות מיליוני מוסלמים בכל רחבי העולם - ש"ב). ראיתי מישהו שמדבר בהיגיון, לא בהסתה. הוא סיפר סיפור מתוך הקוראן על השכן היהודי שהיה מציק לנביא מוחמד. כשהשכן חלה הנביא ביקר אותו וחמל עליו. זה האסלאם האמיתי. את הסיפורים היפים על חמלה וסליחה באסלאם ראיתי באחמדייה, כשכל שאר הזרמים קוראים לשחוט". 

האמיר עודה: "כשאני מופיע בטלוויזיה יש מספר טלפון שבאמצעותו אפשר ליצור איתי קשר. מוחמד התקשר אלי ונפגשנו. היית צריכה לראות אותו לפני שהוא השתנה, אפילו אני נבהלתי. הוא לבש שחורים והיה לו זקן גדול". 

לסבול ולא לנקום

כשג'אבר מדבר על האחמדייה הוא מתלהב ומדבר בנחישות ובקול רם כמו מואזין. מי שלא מבין ערבית עלול להיבהל. "הח'ליף שלנו אומר שהמוסלמי צריך לסבול ושאנחנו עכשיו בתקופת מבחן - מי מוסלמי אמיתי ומי לא", הוא מרים את קולו לכדי צעקה, "גם אם נהרגנו ונפגענו, אנחנו חייבים לסבול ולא לנקום".

מה אומרים בסביבה שלך על השינוי שעשית?
"שונאים אותי כי אני מדבר נגד החשיבה שלהם. לפני שהפכתי לאחמדי התפללתי במסגד בשכונה ויש שם דתיים קיצוניים. 'בגלל שהחלפת את הדת שלך, אל תתפלל פה ואל תדבר על האסלאם', הם אמרו לי. פעם הזמינו אותי למסגד לעימות. זה היה בלילה ובדרך עשו לי מארב. שלושה אנשים הכו אותי. הם שרפו לי את הרכב וזרקו אבנים על הבית שלי".

מה היית עושה במקום ישראל?
"ארבע שנים ישבתי בכלא וגיליתי משהו שאף אחד לא מבין: כל האסירים שעשו מעשה רצחני מגיעים מהאוכלוסייה השחוקה. אין אסיר שאבא שלו עשיר. מי שיש לו מפעל, עבודה או כסף לא ילך להתאבד. הוא לא ילך לכלא. יכול להיות שתמצאי מעטים שהמצב הכלכלי שלהם טוב, אבל הם מושפעים מאנשי הדת. אם את לא מאמינה, אראה לך את אלה שזורקים אבנים. אני מכיר אותם, אלה ילדים עניים שלא עובדים ולא הולכים לבית ספר. אם ישראל הייתה נותנת להם היתרי עבודה, אז הם היו מתעסקים בפרנסת המשפחה שלהם. כל הארגונים הפלסטיניים עולים על הגב של האוכלוסייה השחוקה". 

גם הרשות הפלסטינית? 
"אין רשות פלסטינית. השרים של הרשות לוקחים כסף לעצמם". 

אתה עוד מאמין במדינה פלסטינית? 
מוחמד מהסס רגע ואז צוחק ואומר: "יירו בי אם אני אגיד, אבל עם רשות כזאת ושרים כאלה - עדיף בלי מדינה. הערבים לא רוצים מדינה ערבית. תראי את ירדן וסוריה, לא טוב להם שם. מי שמדבר נגד הממשלה נענש, פה כל אחד אומר מה שהוא רוצה על בנימין נתניהו ולא עושים לו כלום. בישראל יש כבוד לאזרח". 

אתה לא מפחד? 
"לא! צריך לדבר על מה שאתה מאמין בו. אני לא יכול לעשות כלום כדי לשנות את המצב, אבל לדבר מותר לי".

ובכל זאת אתם מעטים. כמה אחמדים יש לדעתך בחברון? 
"יש כאלה שהם אחמדים בסתר, כי הם מפחדים מהשייח'ים. בחברון יש הרבה קיצוניים, אבל בכפרים מסביב לדעתי 30% מאמינים באחמדייה ולא מראים את זה".
 
הזרם האחמדי נוסד ב־1889 בהודו, וכיום מרכזו בלונדון ובראשו עומד הח'ליף החמישי מירזא מסרור אחמד. התנועה מונה עשרות מיליוני מאמינים ב־206 מדינות ברחבי העולם. בארץ יש מאות מאמינים רשמיים שמרוכזים בעיקר בחיפה, אבל גם ברחבי הגליל וביהודה ושומרון, מסמוע ועד ג'נין. מוחמד שריף עודה אומר שבכל יום מוסלמים רבים שולחים אל מרכזו טופסי הרשמה רשמיים להצטרפות לתנועה.

יש לציין כי האמיר עודה פרסם השבוע קטע וידיאו שבו קרא להפסיק את האלימות ולא להתנגד לעליית בני כל הדתות להר הבית. בתגובה לדבריו ספג איומים וגידופים רבים, אבל הוא לא חושש. "אני לא רוצה שאללה ישאל אותי למה לא עשיתי די כדי למנוע שפיכות דמים", הוא אומר.

להרבות טוב בעולם

הביקור שלנו אצל ג'אבר מתארך אל שעות הצהריים, עד שילדיו שבים מבית הספר ואשתו תגריד שבה מעבודתה כמורה לפיזיקה בחטיבת ביניים. כשאני מבררת איתה איך האחמדייה שינתה את בעלה היא צוחקת. "פעם השכנים היו קוראים לו 'הצורח', היום הוא יותר נעים", היא אומרת, "במפגש האחרון של האחמדייה אמרו לו שאסור להרביץ לילדים". 

תגריד, פלפלית ופתוחה, פונה לראש העדה ואומרת לו בחיוך "קח אותו ליותר שיעורים, אפילו לקורס מזורז, הוא חוזר יותר בן אדם". לשמע הדברים האלו האמיר מתמוגג מנחת על הספה.
 
איך מקבלים בעבודתך את העובדה שאת אחמדית?
"הם אומרים לי שהתפילה שלנו שונה, שהצום שונה והעלייה לרגל שונה. אז אני אומרת להם ששום דבר לא שונה חוץ מהפרשנות לקוראן. אני ראיתי באחמדייה דברים טובים, צניעות, אנשים הומניים".

העובדה שמשפחת ג'אבר לא מוחרמת, שג'אבר לא באמת מפחד ושממשיכים לקנות ממנו נעליים אורתופדיות במידות קטנות שהוא מייצר בעבודת יד עבור ילדים ברחבי יו"ש מראה שחל שינוי גדול בחברה החברונית. בעבר משפחה כזאת לא הייתה יכולה להיות אחמדית שמונה שנים בלי שהיו מבהירים לה בתוקף שהיא אינה רצויה. 
 
לאור הדברים הללו אני תוהה אם התנועה יכולה לגדול עוד. "עכשיו יש אווירה קיצונית ואף אחד לא רוצה לשמוע", עונה ג'אבר, "עכשיו זה לא הזמן לדבר על שלום. אבל כשתהיה רגיעה אני בטוח שהרבה יעברו אלינו. אני עומד בחתונות ובבתי אבלים ומדבר בלי פחד מול כולם נגד הרצח וההרג. אני לא מאמין שאלוהים שולח להרוג, אלוהים שלח נביאים לעשות טוב בעולם ולהרבות טובה". 

ואיך אתה מתייחס אלי, תושבת גוש עציון. יש לך מאבק מולי?
"אם אגור עכשיו באמריקה זה אומר שאני מתנחל שם? אם את לא מגרשת אותי, אני לא רוצה לגרש אותך".
בעודנו משוחחים הבן הצעיר של ג'אבר מדליק את הטלוויזיה בסלון ועל המסך עולה דמותו של אחד השרים הפלסטינים והוא מדבר בלהט נגד ישראל, שכובשת את הר הבית.

איך אתה שומר על הילדים שלך מפני ההסתה?
"אני אומר להם שהנביא מוחמד נתן אפילו לנוצרים להיכנס למסגד, והם יותר רחוקים מהאסלאם מהיהודים. אף שייח' לא יכול להגיד לי אחרת. הראיתי לו בכוונה את הפיגוע שעשה עובד בזק, ואמרתי לו שזה חיית אדם. שאלתי אותו איך יסתכלו עלינו היהודים אחר כך ואיך הוא היה מרגיש אם היהודים היו עושים כזה דבר.  
 
"ביום שבת עמדתי עם הבן שלי בחוץ ומתנחלים הלכו ברחוב לכיוון מערת המכפלה. אמרתי להם 'שבת שלום'. יש כאלה שענו לי והיו כאלה שלא ענו. 'אבא, למה הם לא ענו', הבן שלי שאל, ואני אמרתי לו שיכול להיות שערבים זרקו עליהם אבנים, אולי פגעו בהם פעם. 'אנחנו צריכים לאהוב כל אחד כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו', אמרתי לו". 

יצאתי מביתו של ג'אבר ושלחתי לאיש הביטחון את ההודעה התשיעית שהכל בסדר ושלא קרה לי כלום. אבל האמת שכן קרה לי משהו: הבנתי שהאלימות שאנחנו חווים היא לא חלק ממאבק מקומי ישראלי־פלסטיני אלא חלק ממאבק גדול וחשוב הרבה יותר על אופי ועתיד האסלאם. במאבק הזה ישראל לא צריכה להשליך את יהבה על החילונים הלאומנים דוגמת אבו מאזן אלא לעבוד על חיזוק המוסלמים שבעיניהם להרוג בשם האל זו תועבה. 
 
אם האנשים האלה יוכלו להתפרנס בכבוד, לנהל חיים נורמליים ככל האפשר ולקבל זכויות תנועה שאין לפלסטינים אחרים - יוכל אולי להיווצר סדק לשינוי המציאות ביהודה ושומרון.