הדיבורים על אי כיבוד החלטות הכנסת והממשלה והקריאה למרד מיסים עלולים לפגוע לא רק בממשלה הנוכחית אלא בכל ממשלה עתידית שתקום.
איתרע מזלה של קרן הארנונה שהיא נפלה על העיתוי הלא נכון. הרי בימים כתיקונם, קרן שמממשת סולידריות חברתית בין ערים עשירות לעניות, שנועדה לצמצם פערים בין מרכז ופריפריה ושהיוזמה להשקתה באה בכלל מפקידי האוצר (הנשענים על עמדה של ארגון ה-OECD), הייתה מתקבלת בתשואות רמות. אבל הימים האלה, כידוע, אינם ימים כתיקונם. היום הכל נבחן דרך הפריזמה הפוליטית של הרפורמה המשפטית ונסקר דרך השבר החברתי הגדול שנבקע בישראל. לכן, יש חפיפה חברתית-סוציולוגית כמעט מלאה בין מתנגדי הרפורמה המשפטית למתנגדי הקרן, למרות שאין כל קשר ביניהן.
צריך אפוא לבחון את היוזמה להקמת קרן הארנונה מבעד למשקפיים אובייקטיביים ככל האפשר ולברר את התועלות שהיא מציעה מאחורי "מסך הבערות", כפי שהציע הפילוסוף ג'ון רולס.
ראשית, מארתנגדי הקרן אולי אינם יודעים, אבל הקמת הקרן אושרה כבר בממשלת בנט-לפיד. מי שדחף להקמתה היו פקידי האוצר, שמגלגלים את הרעיון כבר שנים בראותם בה מנגנון נוסף לתיקון כשלי השוק, שהביאו לפער כה רחב בין ארנונה עסקית לארנונה למגורים, שגרמו להקטנת התמריץ לבנייה למגורים ויצרו עוד כהנה וכהנה רעות חולות. אלה אותם פקידים שמוגדרים על-ידי קובעי דעה, גורמי תקשורת ופעילים נגד הרפורמה המשפטית, כ"שומרי סף" וכ"נוטרי הקופה הציבורית". אז מדוע דווקא עכשיו מובע אי אמון בהצעותיהם? מדוע כשהממשלה מאמצת את הצעותיהם היא נחשבת לממשלה שרוצה לחבל בטובת המדינה? התשובות לכך ברורות.
המדינה השקיעה בערים החזקות
הרציונל הבסיסי מאחורי קרן ארנונה הוא נכון. במדינה כמו ישראל, שהיא מדינת רווחה מודרנית, האמונה על מיסוי פרוגרסיבי וחלוקה מחדש של ההון, יש היגיון רב במיסוי ערים חזקות ועשירות והעברת חלק מההון - שנצבר בהֶתְמֵד מתמשך - לערים חלשות יותר. זה עניין של צדק חלוקתי, של הוגנות ושל סולידריות חברתית. יש כאן פעולה של המדינה להעברת משאבים והון שהיא עצמה השקיעה ממקום למקום. זה עניין צודק וחיוני. הרי הערים החזקות, עם כל הכבוד ליכולת הניהול שלהן, הצליחו לא רק הודות להון האנושי שלהן ולכושר היזמות של קברניטיהן, אלא גם הודות להשקעות עתק של המדינה בהן ובתשתיות שלהן. חִשְבו רק על ההשקעות של המדינה בקווי הרכבת הקלה ובמטרו, שרובם ככולם חוצים את תל-אביב. לעומתן, ערים חלשות נופלות לא פעם קורבן למיקומן הגיאוגרפי הפריפריאלי ולריכוזיות הנוראה של ההון בישראל, שממוקד כל כולו במרכז הארץ.
יתר על כן, גם היצע ההון האנושי של הערים החזקות, ובמיוחד תל-אביב, לא בא מן השמיים. גם הוא תולדה של השקעות המדינה. חשבו על אוניברסיטת תל-אביב, אוניברסיטת המחקר הציבורית הגדולה במדינה. עם כל ההערכה לשכר הלימוד של הסטודנטים, לתרומות מחו"ל ולפירות העברת הידע של המחקר היישומי, האוניברסיטה לא הייתה מתקיימת ולו יום אחד ללא המדינה והשקעותיה.
זאת ועוד, הודות לתמיכה הממשלתית, אוניברסיטת תל-אביב הפכה לארגון רב-כוח מבחינה כלכלית והיא הייתה שותפה עם העירייה בהקמת אזור ההיי-טק המצליח בקריית עתידים בסמוך לרמת החייל, שמושך אליו מאות חברות היי-טק מצליחות המעשירות את קופת העירייה והאוניברסיטה. והנה לך סיבה ומסובב. אני כמובן מברכת על כל מהלך מסוג זה, שדומה לו התקיים גם בפארק ההיי-טק בבאר-שבע הקרוב לליבי, אלא שאסור לרשויות חזקות להניח שיד הגורל הביאה להם את כל הטוב הזה. אז מדוע שחלק קטן - ואכן מדובר על חלק קטן - מההכנסות הארנונה העצומות הללו לא יועברו לטובת ערים חלשות?
זאת ועוד, התרומה של הארנונה העסקית גבוהה יותר בערים חזקות מאשר בערים חלשות, מה שמעצים את הפערים עוד יותר. לעיתים, הקו המפריד בין רשויות שיש בהן אזורי תעשייה מצליחים לבין אלה שלא, הוא מקרי למדי. הדבר תלוי לא פעם בקווי חלוקה מוניציפליים שרירותיים. לכך צריך להוסיף את העובדה שבקרב השירותים הפיננסיים ושירותי ההיי-טק - שניים ממוקדי הכוח של העיר תל-אביב למשל - קיימת נטייה טבעית למרכוז, זאת הודות לסינרגיה המתרחשת בין פעילויות הסמוכות זו לזו ובעקבות היתרונות ששירותים אלה מפיקים מקירבה לקהל צרכנים גדול, משכיל ומגוון. אלה ואלה מהווים גורמים המניבים רווח ומרחיבים עוד יותר את הפערים בין הערים החזקות לחלשות. לכן, אין כל סיבה שאלה שיש להם הון רב, שנצבר במקרה, לא ישתפו ברווחים את אלה שאין להם.
האגדה על העברת כספים לחרדים
אלא שקרן הארנונה נפלה קורבן לא רק לקיטוב בנושא הרפורמה המשפטית, אלא גם לשסע המעמיק והולך בין הציבור הכללי לחברה החרדית. גם כאן רבים נופלים בסבך של מניפולציות, אמיתות חלקיות וכזבים מלאים. הטיעון הרווח כאילו הציבור הכללי נושא על גבו את הציבור החרדי והטיעון כאילו החרדים אינם משתתפים בשוק העובדה הם מופרכים. נכון להיום, שיעור התעסוקה הממוצע בציבור החרדי עומד על 67% לעומת 64% בציבור הכללי. נכון, הדבר נובע מכך ששיעור ההשתתפות של הנשים החרדיות הוא גבוה(כ81%) אבל אין זה משנה את תמונת המצב הכללית של משקי הבית החרדיים. המגמה הרווחת בקרב החרדים היא להשתלב בשוק העבודה והדרך הנכונה להגיע להישגים בתחום זה היא על-ידי תמרוץ האוכלוסייה החרדית ולא על-ידי דחיקתה אל הקיר. האמירות על "פרזיטים" ו"אוכלי חינם" לא יניבו תוצאות בשטח וזהו שיח שגורם להעמקת הניכור בין הציבור הכללי לחרדים.
פקידי האוצר טרחו להפריך בימים האחרונות כמה כזבים שנפוצו כמו למשל הפטור מתשלום לקרן שהוענק לערים חרדיות. "אף אחד לא קיבל פטור וכולם משלמים, מי יותר ומי פחות", אמרו בכירי האוצר שאף הדגישו כי האמירה ש"הכסף יילך לחרדים" אינה אלא אגדה. הם גם הסבירו - בהתייחס למנגנון המפעיל את הקרן המתמרץ בנייה למגורים - כי רשויות מרכזיות שיבנו יותר יוכלו "להחזיר לעצמן כסף" ויקבלו יותר".
פערים אכזריים בין מרכז לפריפריה
הדיון על קרן הארנונה מזמין דיון רחב יותר על הפערים בין מרכז לפריפריה בישראל, שחרף כל המאמצים לא נסגרים או נסגרים באיטיות מכאיבה.
וזאת לדעת - בישראל של 2023 הסיכוי של ילדים מהפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות לשפר את מצבם הכלכלי-חברתי הוא הנמוך במדינות המערב. פערי ציוני הבגרות, פערי התעסוקה והשכר ופערי תוחלת החיים הם אדירים. תושבי הפריפריות חיים בממוצע כארבע שנים פחות מהתושבים במרכז, והשכר שלהם הוא כחצי מהשכר במרכז. אתם שומעים את זה תושבי המרכז? אני אחזור: תושבי הפריפריות חיים בממוצע כארבע שנים פחות מהתושבים במרכז! נתון אכזרי ובלתי נסבל זה לא מרעיש כאן את אמות הסיפים, אבל העברה של פחות מ-2% מהיקף ההכנסות העירוני השנתי של עיריית תל-אביב-יפו העשירה מארנונה - שעמדו ב-2019 על 4-4.5 מיליארד שקלים! - מעבירה את השלטון המקומי על דעתו.
נכון, חלק גדול מפערי הבריאות והרווחה בין מרכז לפרפריה - שאחראים בסופו של דבר על תוחלת החיים הנמוכה - רובצים לפתחה של הממשלה. כך למשל, ההשקעה של מדינת ישראל בצמצום פערי הבריאות מהווה רק 0.4% מההוצאה הלאומית בבריאות, אבל כשסוף-סוף פועלת הממשלה לתיקון העוול אין מקום לבקר אותה, גם אם מדובר בצעד חלקי ומאוחר.
בתחום החינוך, אגב, הנתונים חריפים עוד יותר, ולדבר השלכה ישירה על כושר ההשתכרות העתידי. בשנת 2020, למשל, קיבלו תלמידי רמת השרון תעודת בגרות מצטיינת בשיעור של פי-20 ויותר מתלמידי אופקים, שדרות ורהט. ואני מסרבת להאמין שילדי הפריפריה נחותים אינטלקטואלית מילדי המרכז. זה רק עניין של תשומות חינוכיות.
הפערים הללו נמשכים גם בהשכלה הגבוהה. בפקולטות למתמטיקה ולמדעי המחשב באוניברסיטאות השונות, למשל, רק 5.6% מהסטודנטים הם תושבי הפריפריה לעומת 10.3% מהמרכז. בקרב בוגרי משפטים רק 6.5% באים מהפריפריה לעומת 15% מהסטודנטים שמגיעים ממרכז הארץ, ובמינהל עסקים רק 18.7% מהלומדים הם תושבי הפריפריה לעומת 35% מהמרכז.
הפער בולט גם בתחום תשתיות התחבורה. לפי נתונים מעודכנים, ב-65 מתוך 112 רשויות ברמה כלכלית-חברתית נמוכה, היקף שירותי התחבורה הציבורית והתשתיות קטן בשיעור של כ-31% מהממוצע הכלל-ארצי. פערים אלה מיתרגמים בעתיד למוביליות חברתית נמוכה ומקבעים את הפערים בין הפריפריות למרכז ברמה רב-דורית.
כל אלה ועוד (דיור, רווחה ושירותים חברתיים, תרבות) מחייבים מהלכים רחבים ומקיפים לצמצום פערים חברתיים ולקידום אוכלוסיות מוחלשות ומודרות בחברה הישראלית. קרן הארנונה היא אמצעי אחד מני רבים לכך.
כלי מקובל בעולם
בסוף המספרים מראים, כי שליטה על ארנונה אינה דבר שולי והיא מהווה כלי משמעותי בחלוקת המשאבים הלאומיים. לכן, העברת הכנסות מערים מבוססות לרשויות חלשות היא פתרון מקובל בעולם לצמצום פערים חברתיים. לפי ארגון ה-OECD מנגנון דומה קיים בבריטניה, בשבדיה, בנורבגיה ובגרמניה. רשויות מקומיות שלהן הכנסות גבוהות מהממוצע תורמות לרוב חלק מהעודף שלהן לקרן ממשלתית, שמחלקת את הכסף בחזרה לרשויות המקומיות החלשות. זה צודק והגון לעשות כן ומי לנו נאור יותר ומתקדם יותר מהמדינות הנורדיות?
מקימי המדינה סברו, ובצדק, שהואיל ואנחנו עם אחד ומדינה אחת, וחולקים גורל משותף, מתבקשת כאן ערבות הדדית וסולידריות חברתית. צו זה תקף גם היום ובוודאי כשאנו מדינה עשירה, חזקה ומפותחת הרבה יותר מאשר היינו בעבר.
אני לא עיוורת לסכנות שטמונות בהצעת האוצר. הרשויות המקומיות כבר התנסו בקרנות ממשלתיות שלא חילקו את משאביהן בצורה הגיונית נכונה. קיים אף חשש - שאיננו חשש שווא - שברגע שכסף יהיה בידי הממשלה היא תשתמש בו לצרכים אחרים. אבל כל אלה ניתנים לפתרון במו"מ. חלק מדרישות מרכז השלטון המקומי כבר התקבלו, כמו למשל הדרישה שכוחו במועצת הקרן יהיה גדול יותר.
צמצום הפערים הבלתי נסבלים בין מרכז הארץ ליישובים בפריפריה היא משימה לאומית-ציונית ממדרגה ראשונה וחבל שמתנגדי הקרן אינם מסוגלים לראות זאת מבעד למשקפי האינטרסים הצרים. כמשימה לאומית זה תפקידה של הממשלה לעשות זאת. למעשה, הממשלה עושה זאת באיחור רב כי הפערים בין הפריפריה למרכז רק הולכים ומתרחבים. בסופו של חשבון, גם תושבי מרכז הארץ וגם הערים החזקות עצמן ייהנו מצמצום הפערים החברתיים בישראל.
לבסוף יש להנפיק אזהרה. גם במחאה וגם עכשיו בוויכוח על קרן הארנונה נשמעים איומים על מרד מיסים. זהו מהלך שכרגע הוא אמנם תיאורטי, אבל עלול לצבור תאוצה ולהתממש בפועל. המשמעות שלו היא הרסנית והיא עלולה לפגוע לא רק בממשלה הנוכחית אלא גם באלה שיבואו אחריה. אם נמשיך לפתח תרבות של התרסה וניכור כלפי מוסדות המדינה בשל ויכוחים פוליטיים לגיטימיים, נאבד את המדינה.
הכותבת היא פעילה חברתית, יו"ר עמותת "ישראל למען הנגב" ומתנדבת בגופים ציבוריים רבים. היא משמשת כחברת מועצת עומר קדנציה חמישית ברציפות. דעותיה פרטיות בלבד ואינן בהכרח משקפות את דעת המועצה או חבריה.