בשבוע שבו התנהל בכנסת מהלך דרמטי של חקיקת תקציב המדינה בסך חצי טריליון שקל, עלה יו"ר ועדת הכספים ח"כ משה גפני אל דוכן הנואמים ונשא דברים בעניין מרכזי וחשוב: בגדיה של הזמרת נועה קירל, נציגת ישראל בתחרות האירוויזיון.
סדרי הקדימויות והעדיפויות של נבחרינו הם קצת תמוהים לעתים. היינו מצפים בשבוע שכזה להתבטאות של יו"ר ועדת הכספים בעניין מידת ההגינות וההיגיון בתקציב שעבר אל מול הבעיות הרציניות במדינה, שדומה כי נדחקו לשוליים מפני האינטרסים הפוליטיים של ריצוי השותפות בקואליציה. אך לא על כך דיבר גפני. היה לו חשוב להתייחס דווקא ללבושה של הזמרת, שבהופעתה המצוינת זיכתה את ישראל במקום השלישי המכובד בתחרות בינלאומית שבה צופים מאות מיליונים ברחבי העולם.
טעמו של ח"כ גפני כנראה שונה מסגנון השירה באירוויזיון. זכותו. אך ח"כ גפני בחר ללעוג לזמרת על לבושה החסר לטעמו, ובאבירותו הציע לתרום לה בגדים שכנראה חסרים לה. זו כבר אינה זכותו.
מעבר לבלבול שאחז את יו"ר ועדת הכספים בסדרי הקדימויות שלו, הוא שגה שגיאה גסה באשר לגבולות המותר והאסור בחברה המבקשת להתנהל לאור נורמת ההגינות – התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, בלי לנצל חולשות או מצוקות.
לעג לזולת לא כלול בתוך נורמת ההגינות, נהפוך הוא: לו התעמק יותר ח"כ גפני בדברי חז"ל (ואלה כבר לא לימודי ליבה), היה מפנים כי "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" כדברי הלל הזקן, וכי "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים" (בבא מציעא נח, ב).
ממרומי הבימה המייצגת סמל שלטון, הדגים יו"ר ועדת הכספים כיצד השלטון נוהג באזרחיו. הייתה בכך סמליות רבה גם לנוכח התקציב שעבר בכנסת והמחיש אף הוא את סדר העדיפויות השלטוני. אך בעוד על התקציב ניתן אולי לחלוק ולהתווכח, אין חולק על הפסול שבחוסר ההגינות ובחוסר הכבוד שהופגן. הדברים חמורים שבעתיים כאשר הם באים מפי נבחר ציבור, האמור לשמש דוגמה באופן התנהגותו.
לו היה מדובר בהתבטאות אחת של חבר כנסת אחד, הייתי פחות מודאג. לצערנו שולט חוסר ההגינות בכיפה בציבוריות הישראלית: הזלזול בזולת ובזכותו השווה לחיות לצדך באותו המרחב פוגע בנו בכל תחומי החיים למן היחסים בין הנהגים בכביש, דרך חיי המסחר והכלכלה, המשך ביחסי שכנים, ביחסי עבודה וביחסי הממסד השלטוני לאזרחים ולתושבים.
תהליכים כוחניים
כשההגינות אינה הנורמה המנחה, מתרוקנת מתוכן משמעותה של הדמוקרטיה כצורת השלטון הטובה מבין החלופות. מהות הדמוקרטיה היא התנהלות של אנשים בצוותא תוך כיבוד זכויותיו של כל אחת ואחד ללא הבדל דת, גזע ומין.
חופש ההתנהגות, להבדיל מהפקרות ומשיכרון כוח, מוגבל על ידי ריסון עצמי שמונע פגיעה באחרים. תהליכים כוחניים הגובלים בבריונות ובגסות רוח פוגעים לבסוף בכולנו, כפי שמומחש רק לאחרונה מן הניסיון לביצוע הרפורמה החוקתית, דרך כלכלת הקפיטליזם החזירי ועד לגמר גביע המדינה בכדורגל.
מתי נבין כי התנהגות לא הוגנת ולא מתחשבת מנוגדת לאינטרס של כל אחד מאיתנו, והאם בכלל ניתן לשנות נורמת התנהגות חברתית רווחת? יש שיאמרו כי הדבר משול להתערבות בטבע האנושי, לשינוי הדנ"א של החברה הישראלית.
עם זאת, ראוי לזכור כי מהלכים לשינוי תודעה דווקא הצליחו בישראל לא אחת: ההתמודדות עם תופעת קטיף פרחי הבר בראשית ימי המדינה; המאבק בעישון במקומות ציבוריים; הנהגת חגורת הבטיחות לכל מרחק; המאבק בהטרדות מיניות (me too); ואפילו הפרדת הפסולת.
ההצלחה נבעה מן ההכרה כי ההתנהלות ההוגנת – כבוד והתחשבות כלפי האדם והסביבה – משרתת טוב יותר את האינטרס שלנו והופכת את חיינו לטובים יותר. לשם כך נחוץ מאמץ הסברתי נרחב המלווה בדוגמאות ובהמחשות שההגינות בסופו של דבר משתלמת.
חולשות האנוש שלנו – הגאווה, התאווה, הקנאה, השנאה, הפחד והכעס – הן המכשולים הראשונים שעליהם אנחנו צריכים להתגבר בדרך להכרה זו. השעבוד ליצרים שלנו הוא ההפך הגמור מן החופש לחיות את חיינו באופן הטוב ביותר כיחידים וכחברה.
מכשול מסוג אחר הוא מנהיגינו ואופן התנהלותם המקרין על כולנו. מורי דרך הם בוודאי לא – לא על פי לימודי הליבה וגם לא על פי לימודי התורה, גם אם הם נושאים בתואר רב. כשראש סיעת דגל התורה בוחר ללעוג מעל בימת הכנסת לאזרחית ישראלית שייצגה בכבוד את מדינתה, דומה שהדגל, מרוב בושה, היה רוצה לרדת לחצי התורן.
הכותב הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל
[email protected]