זהו, אני בשדה תעופה. ממתינה בשער B7 לטיסה שאמורה להמריא בעוד קצת יותר משעה. הרגשות מעורבים ואני לא בטוחה אם נערכתי מספיק למרות שנערכתי יותר ממה שהייתי צריכה. כנראה ששום דבר לא מכין אותך לרגע האמת. רק כשאגיע, אדע. בחרתי לצאת למסע הזה מתוך רצון להכיר, לראות בעיניים, לדעת יותר על ההיסטוריה של העם היהודי שהיא לא רק יציאת מצרים או 40 שנות הליכה מדבר.
כמו שזה נראה, למסע בגיל מאוחר יותר מאשר בתיכון יש משמעות עצומה - וההוכחה לכך היא שישנם כאן כמה חבר'ה שכבר יצאו למסע לפולין בתיכון ובחרו לחזור לשם שוב, לחוויה מתקנת, שונה, מרצונם המלא ומכספם, אפילו בפעם השלישית. החלטתי לתעד ביומן המסע הזה את הדרך שעשינו, את האתרים בהם ביקרנו ואת השאלות שהעלינו, ולא פחות מכך את החיבורים בין האנשים שנולדו מתוך המסע הזה. יצאנו למסע כקבוצה מגוונת מאוד של צעירים מכל קשת החברה הישראלית, שהחליטו לגעת דרך המסע בשאלות זהות אישיות, וגילינו שהן כנראה משותפות יותר ממה שצל התקופה הנוכחית בישראל מנסה להסתיר.
הנה אני עושה את דרכי ממש עכשיו יחד עם רשת קהילות הצעירים "רוג'ום" מבית 'דרור ישראל' למה שחששתי ממנו רוב חיי, להביט מקרוב בזוועות שנעשו בעם היהודי. הטיסה המריאה בשעה 5:05 ונחתנו בוורשה בשעה 8:00 בבוקר (שעון פולין). את היום הראשון למסע, יחד עם המדריכים דור, חן, שירן, מרדכי, מאיה, דניאל ונועם, התחלנו בוורשה - העיר שהפכה לאטרקציה זולה לתיירים מכל רחבי העולם ובפרט לישראלים.
היום הראשון למסע - בין עבר להווה - מה מחביאה בתוכה וורשה היפה?
מיד עם הנחיתה בוורשה, אספנו את המזוודות, התרעננו מהטיסה ועלינו לאוטובוס שלקח אותנו אל בית הקברות היהודי ברחוב אוקופובה שנוסד בשנת 1806 ועומד עד היום בעיר וורשה. בתוך אתר ההנצחה הזה היו לדעתי מאות אלפי מצבות, חלקן כבר הספיקו להישחק עד שהכתובת שנחרטה עליהן הפכה בלתי ניתנת לקריאה. דיברנו על יהודים שעוד זכו לקבורה ראויה בתקופת השואה - חלקם רבנים מפורסמים ואחרים שהיו בעלי תפקידים נחשבים בעבר - למדנו קורות חייהם ואף עברנו על פני קברם. בבית הקברות עצמו ישנם כמה קברי אחים שיועדו ליהודים שמתו מרעב ומחולי בגטו וורשה, שם הם נקברו באלפים. על חלקת הקבר הוקמה אנדרטה ואין יודע את שמם של הטמונים שם. בין אלפי המצבות העתיקות המספרות על תרבות יהודית בת מאות שנים, מצבה אחת תפסה את העיניים שלנו: "רק אשר נשכח מלב - הוא ימות". ואולי זה מה שאנו באים לעשות, לזכור ולהזכיר כדי שהשורשים שלנו ימשיכו לחיות?
צועדים ברחובות וורשה המשלבת את הבנייה החדשה ביותר, הריסות ושרידים ולוחות זיכרון בכל פינה שלא נותנות לשכוח - היה כאן עם ואיננו עוד. המשכנו ברגל לאנדרטת יאנוש קורצ'אק, שם סיפרנו את סיפורו של מחנך שנתן את כל כולו ואף את חייו למען היתומים עד מותו הטראגי באוגוסט 1942 בטרבלינקה. הסיור הרגלי המשיך אל שרידי חומת הגטו שנותרו ברחוב זלוטה 62. התפעלתי מהחומה, היא גבוהה ואלימה משחשבתי. ישבתי על האדמה והבטתי בה מלמטה, ניסיתי לדמיין את עצמי כילדה קטנה בגטו, זרוקה ברחובות ובוהה בשמיים בתקווה.
ישבנו במעגל מתחת לבניין הדירות שבנוי ממש במרחק של מטרים בודדים משם, שנראה גם הוא כשריד מהגטו. דמיינתי ערמות של גופות בכל פינה, ילדים מקבצי נדבות על המדרכות בשביל עוד חתיכת לחם או תפוח אדמה. תוך שצעדנו לכיוון בית החולים ברסון ובאומן הסמוך (שנמצא בתהליך שימור כעת ובקרוב ייפתח כמוזיאון), התמקדתי בזוועות שפקדו כמעט כל פינה ברחובות. הגוויות, הרעב, החולי והרזון - נסיתי לחזור אחורה בזמן כדי לחיות רק לרגע את האימה, את מה שאירע בדיוק שם בתקופה ההיא.
את הסיור הרגלי הארוך הזה סיימנו באנדרטת מרד המחתרת הפולנית בוורשה, שנמצאת מחוץ לבית המשפט העליון המרשים בעיר. במעגל גדול במרכז רחבת האנדרטה, שהיה מורכב מ-40 משתתפי המסע כולל המדריכים, הצפנו את התחושות ואת התובנות מכל מה שהספקנו לראות ולהכיר ביום הזה. חבריי שיתפו, ריגשו והתרגשנו כולם יחד. בצעידה קצרה (מאוד) הגענו לעיר עתיקה של וורשה, מרשימה, צבעונית ושוקקת חיים. במעט זמן חופשי התנתקנו וריעננו את המוח, רגע לפני שנוסעים לבית המלון. עייפה ומותשת ואחרי מעט מאוד שעות שינה, הגעתי לחדרי במלון בעיר להתכונן לקראת יום חדש.
היום השני למסע - צעירים, מרד, קהילה - "הנעורים שבאו פתע אל סופם"
את היום השני התחלנו ברחוב דז'לנה, שם דיברנו על תנועות הנוער בגטאות ועל החלום על הציונות, על האומץ והגבורה. בלב הגטו ברחוב דז'לנה, הוקמה קומונה של בני עשרים שהייתה תמונת נגטיב למה שניסו הנאצים לעשות. במקום עליונות, מעמדות, חשד וכל אחד לעצמו - קהילה של צעירים סולדירית שמקימה בית תמחוי, סמינר מדריכים, אותן קומונות וקהילות צעירים היו המקום ממנו גם התעורר המרד של גטו וורשה. שיעור שיש ללמוד כפי שאמר אחד המנהיגים הצעירים, אנטק צוקרמן: "בבית הספר לרוח האדם".
משם המשכנו לאומשלגפלץ (כיכר השילוחים) - תחנתם האחרונה של רבים מיהודי גטו ורשה - המקום בו נאספו מאות אלפי יהודים רגע לפני שהועלו לרכבות ונשלחו אל סופם המר במחנה ההשמדה טרבלינקה. צעדנו במסלול הגבורה ובדרך עצרנו במספר תחנות בהן דיברנו על צביה לובטקין ועל אנטק (יצחק) צוקרמן שהיו ממנהיגי הארגון היהודי הלוחם במרד גטו וורשה ומהלוחמים המעטים שנותרו בחיים. דיברנו על הפחד מהמוות הידוע מראש, על ההתלבטות בין "תמות נפשי עם פלשתים" או שאולי בכלל עדיף היה לברוח, ועל מהי בעצם גבורה. את המסלול המרגש הזה סיימנו באנדרטה לזכר מרד גטו וורשה, שם מוצבים מספר סמלי זיכרון מרשימים.
היישר מנקודה זו עלינו על האוטובוס ונסענו לעיר לובלין. הנסיעה ארכה קרוב לשלוש שעות וכשהגענו, הדבר הראשון שראיתי היה טירת לובלין המרהיבה. הסתובבנו מעט בעיר העתיקה המיוחדת ואחרי 40 דקות נכנסנו אל מוזיאון NN (No name) - מבנה שהיה בעבר בניין דירות בו התגוררו משפחות יהודיות, המכיל אלפי פיסות היסטוריה מהתקופה שלפני המלחמה, בעיצומה ולאחריה, ביניהם 3,500 נגטיבים מלפני המלחמה המעטרים את קירותיו של המוזיאון. כשהגענו, קיבלה את פנינו בשפה העברית טל - צעירה ישראלית שחיה בפולין ומספרת את סיפורם של צעירים פולנים שמתעקשים להנציח כמעט באובססיביות כל פרט מאלפי היהודים שכבר לא שם. את החדרים ממלאים קלסרים, כרטיסיות ותמונות של אנשים שנותרו ללא שם - זיכרון מצולם שלא נותר מי שידבר אודותיו.
הביקור במוזיאון נחתם במופע שירה ספרותית בפולנית כשכל מילה היא עדות, מכתבים שנכתבו בגטו או במחנות ההשמדה. ויטק - פולני, ממייסדי המקום והרוח החיה של המוזיאון - שר כשלצידו שני אדונים מנגנים, האחד בכינור והשני בצ'לו. כולנו התבוננו בהם ובכתוביות העברית מאחוריהם, המתרגמות את מילות השירים המצמררים כשרבים מחברי למסע לא הצליחו להחזיק את הדמעות. כשהסתיימה ההופעה, ניתנה לנו ההזדמנות לשאול אותו כפולני, שאלות על נקודות המבט שלו. הוא סיפר על עצמו ועל הרצון שלו לדעת, כילד, יותר על המלחמה. כשנישאל על ידי אחד מאיתנו האם הוא מרגיש אשמה, ויטק השיב: "אני לא מרגיש אשם, אבל אני כן מרגיש בושה". במחיאות כפיים נפרדנו מהאיש שנתן לנו זווית קצת שונה על העם הפולני היום.
בנסיעה קצרה, המשכנו משם אל ישיבת חכמי לובלין שהוקמה בשנת 1930 על ידי הרב מאיר שפירא שהיה מייסד מפעל "הדף היומי" שיחגוג 100 שנים ממש בקרוב. דיברנו על הרב ועל היום הנורא ב-1940, בו השמידו הנאצים את כל ציוד הישיבה וספריה מול עיניהם של יהודי לובלין בכיכר העיר. זה היה המעט שהספקתי להכיר מהעיר לובלין, עיר שהכילה עשרות אלפי יהודים שנכלאו מאחורי חומות הגטו ונלקחו באכזריות למחנות ההשמדה, מהם נותרו בודדים בלבד. בתי כנסת שנחרבו, משפחות שלמות שלא נותר מהם יחיד - הכל, הושמד. בהגיענו לבית המלון, התיישבנו לשיחת סיכום יום והכנה לקראת היום השלישי.
היום השלישי למסע - "אפר ואבק"
שוב ארזנו את המזוודות, העמסנו אותן על האוטובוס ויצאנו ליום נוסף. בדרך למיידנק, שאורכת כ-20 דקות המפרידות בין עיר שחיים בה אנשים את חייהם השגרתיים לבין מחנה השמדה, השמש הציצה מבין עננים רגע אחרי גשם שוטף. החששות מילאו את ראשי וכל כמה מטרים תחושת המועקה בחזה התגברה והשתלטה עליי. לא ידעתי איך ארגיש כשאראה מול עיני מחנה השמדה אמיתי, כזה שראיתי רק בסרטים. ואז ראיתי את הנוף העכור הזה, מחנה ההשמדה מיידנק באופק, עמדות השמירה, גדר התיל, ביתנים מעץ ועננים עבים חגים מעל המקום הקודר הזה שאנדרטה עצומה מוצבת בכניסה אליו.
היה קר, עשרות עורבים התעופפו סביבנו תוך שצעדנו אל כיוון הביתנים שהכילו בתוכם את חדרי ההתפשטות, המקלחות ותאי הגזים. תא הגז במחנה זה נחסם לגישה באמצעות זכוכית וניתן להביט בו רק מהכניסה אליו. ה"כחול" הזה בתקרה ממחיש מעט את עקבותיו של גז הציקלון B, ואולי במעט את סבלם של אלה שנחנקו ממנו למוות. גיליתי שמחנה ההשמדה הזה קטן יחסית בהשוואה למחנות האחרים, אך המרחק בין תאי הגזים לקרימטוריום היה ארוך במיוחד. צעדנו בין ביתנים שכללו מחסנים, דרגשים ששימשו ללינה, אחד מהם הכיל מאות אלפי זוגות נעליים.
התחלנו לצעוד לכיוון הקרימטוריום שנמצאות בסמוך להר האפר וההליכה נמשכה דקות ארוכות. הרגשתי את האוויר מסמיך והתהפכה לי הבטן. שאלתי את חן: "את הגופות מתאי הגזים הביאו עד לכאן?", והוא ענה לי: "כן. האסירים היו מעמיסים את המתים על מריצה ועולים את כל הדרך הזו עד לקרימטוריום. זו הסיבה שהמחנה לא היה יעיל מספיק בשביל הגרמנים. תהליך ההשמדה היה מסורבל מדי". כשעמדנו בפתחו של הקרימטוריום, דור אמרה לנו: "המראות לא פשוטים, אז שכל אחד ייקח נשימה עמוקה וייכנס". הדבר הראשון שרואים כשנכנסים לחדרים הוא מעין שולחן שיש ששימש לנתיחת הגופות רגע לפני השריפה, כדי לוודא אם הוסתרו פריטים יקרי ערך, אולי שיני זהב או יהלומים שנבלעו.
אחרי כמה צעדים, נתקלתי בה - בתחנה האחרונה של המחנה הזה: המשרפות. הלוואי והייתי יכולה להעביר במילים את תחושת הזעזוע או לפחות את הצמרמורת שתקפה את גופי. התקרה השחורה הזו מעל ראשי, דלתות הפלדה של התנורים האלה, בלעתי את הרוק תוך שאני תוהה: "מי היה מסוגל לחשוב על דבר כזה בכלל? להמית חברה מסוימת ולהפוך אותה לאפר תוך שעות בודדות בלבד?". כשיצאנו ממבנה המשרפות הייתה דממה. כל מי שעוד צחקק פה ושם בין שיחות, לא הוציא הגה מההלם. השקט היה צורם ומעיק.
דקות לאחר מכן עלינו במדרגות אל הר האפר והתקשיתי להביט בשרידים של מי שהגיע למחנה הזה עם שם, רכוש, תואר ומשפחה - והכל נלקח ממנו תכף ומיד. שרידים של אמנים, רופאים ופרופסורים, מורים ושחקנים, מרצים ובעלי עסקים... כולם הפכו אפר ואבק, לא משנה מי היו, במה עסקו, מאיזו תרבות הגיעו ומה היו תכניותיהם. כל "חטאם" היה שנולדו יהודים. אל מול האפר שמעתי קריאת קדיש מפיו של שלומי, אחד מחברי הקבוצה. רגעים אחר כך נפגשנו כולנו לשירת התקווה, תוך שבהיתי בקבוצת צעירים נכנסת אל מבנה הקרימטוריום, עטופים אחד-אחד בדגלי ישראל. אחרי קצת יותר משעתיים במקום הקודר הזה, זה היה הנוף שחתם את הביקור שלי במחנה ההשמדה מיידנק.
מנקודה זו נסענו לעיר טרנוב, שם ערכנו ביקור קצר בכיכר שבמרכזה עדיין עומד השריד היחיד שנותר משריפת בית הכנסת בעיר והמשכנו אל בורות ההריגה בזביליטובסקה גורה, על שם עיירה נוספת הסמוכה לטרנוב. קברי האחים הללו - חלקם של פולנים וחלקם של יהודים - היו ארוכים כל כך ומוקפים גדרות ודגלים, אבני זיכרון ועצים עצומים. ערכנו טקס זיכרון קצר, קראנו פרק תהילים לזכרם ועזבנו. יצאתי מהיער עם מועקה בחזה. עד כמה העולם יכול להיות לא הוגן? היום הסתיים. הגענו לקרקוב ואחרי ארוחת הערב התיישבנו לשוחח לקראת יום המחר.
היום הרביעי למסע - אוושויץ - אין גבול לרוע
הדרך לאושוויץ הייתה לי ארוכה. בסך הכל שעה ו-20 דקות מקרקוב אבל הרגשתי שהיא לא נגמרת. בין פסקה לבאה אחריה - אני מקלידה כשאני יושבת בספסל האוטובוס, מביטה מהחלון על הדרך. ראיתי עיירות, האחת יותר ציורית מהשנייה אבל מה זה שווה כשכולן בדרך למקום האפור ההוא? החבר'ה מסביב צוחקים ונשמעים בסדר, אולי זו רק אני שלוקחת את כל זה קשה מדי?
הגענו לאושוויץ. האוטובוס עצר בחניון גדול ופתאום הבחנתי בקבוצות רבות של תיירים מרחבי העולם. התחנה הראשונה בה התעכבנו היה שער הכניסה המפורסם ועליו הכתובת "Arbeit macht frei" (העבודה משחררת). במבט ימינה כבר ראיתי את הבלוקים והקול היחיד ששמעתי בראש היה של ורה אלכסנדר, שורדת שואה שהעידה במשפט אייכמן, שם היא סיפרה על מה שנעשה בנשים במחנה זה, על אחד מהניסויים שבוצעו בתאומים על ידי ד"ר מנגלה אותו ראתה במו עיניה, ועל הניסיונות שלה לסייע לנשים להינצל מהנורא מכל. התחנות הבאות היו בלוקים שהכילו תמונות של מה שהתרחש אז באושוויץ, תמונות שצולמו על ידי אנשי הס"ס בעיקר.
גדרות התיל שהיו פעם חשמליות ועמודי הבטון המכוערים שחיברו ביניהן, הארובות בכל מקום גרמו לבטן שלי להתהפך. הבלוק הבא שנכנסנו אליו הכיל מייצג ענק של תכנית ההשמדה - מרגע ההגעה למחנה ועד ההפיכה לאפר. דגם דומה מוצג גם ביד ושם אך לא לצד תפזורת של ציקלון B. עוד לא הסתובבתי וכבר הופיעה למולי ערמת פחיות מרוקנות מגז הציקלון B שנועד במקור להשמדת מזיקים אך שימש את הנאצים לרצח המוני של יהודים. בבלוק הבא לא הורשנו לצלם אך כשראיתי את מה שחיכה לנו בפנים - הבנתי למה. שיער. כמויות על כמויות על ערמות של שיער של נשים, נערות, ילדות, בוודאי גם זקנים ופאות, בתוך חדר חשוך ומואר במעט באור סגלגל, ככל הנראה כחלק מפעולת השימור של השרידים. בחלון ראווה קטן שליד, מונחות צמות של ילדות. פתאום המספרים בראש הסתדרו לי - מיליוני נספים וכל כך הרבה שיער. וזה רק מה שהספיקו לתפוס... מה עם כל מה שכבר הספיק להישלח לגרמניה?
בבלוק הבא היה אולם שלם שהכיל רק נעליים שהגיעו עד התקרה, כאלה פשוטות, כאלה אופנתיות. ראיתי כמה נעלי עקב וחשבתי לעצמי על האישה שעזבה בזריזות את הבית ונעלה את הנעליים היפות הללו בגזרה נאה ואלגנטית - ואז הגיעה לכאן וגזרו לה את השיער, את בגדיה החליפו במדי פסים וקעקעו את זרועה במספר. אפילו מראה לא הייתה לה, לאותה הגברת, שכל מה שנשאר ממנה הוא הנעל שראיתי בחלון. החדר הבא היה עמוס במזוודות ובזה שאחריו הייתה מכולה עצומה ובה כלי מטבח, סירים וקערות. הכל ממחיש את גודל האובדן, את האסון. בין התחנות שהיו אחר כך, התיישבנו מחוץ למרפאתו של ד"ר מנגלה והקראנו את עדותה של שורדת שואה שאיבדה את בתה התינוקת כתוצאה מניסויו.
התחנה האחרונה באושוויץ I הייתה הקרימטוריום - תאי הגזים והמשרפות. גם כאן, כמו במיידנק, הייתה דממה. הקירות הסדוקים, רצפת הבטון והפתחים מהם הכניסו פנימה את גז הציקלון B, הכתמים הכחולים בתקרה, המשרפות מהאבן האדומה, דלתות הפלדה והתקרה השחורה - כולם עדות חיה ל-1.1 מיליון יהודים שנרצחו כאן. ממש מחוץ לתאים, רגע אחרי שיצאנו כולנו מזועזעים, שרנו יחד את "והיא שעמדה".
יצאנו מהמקום וחזרנו לאוטובוס. נסענו לאושוויץ II (בירקנאו) שם ראיתי את שער הכניסה הגדול, תחתיו עוברים פסי הרכבת הגסים. רגעים אחרי שנכנסנו פנימה, התכנסנו במעגל והקשבנו לנטע, חברה למסע שהביאה עימה סיפור שנגע בלב של כולנו. סבא שלה, יוסף קליינמן שהעיד גם הוא במשפט אייכמן, היה שורד שואה שהצליח לברוח מאושוויץ יחד עם אחיו. הוא הגיע לשם כנער בן 14 ועוד לפני שהספיק להיפרד מאימו ומאחיותיו, הן נעלמו והוא לא ראה אותן יותר לעולם. נטע סיפרה את סיפור הגבורה של סבה שהלך לעולמו לפני מספר חודשים אחרי שזכה לילדים ולנכדים, ומה שייחד עוד יותר את הדברים שלה היה החלום אותו חלמה כמה ימים לפני צאתה למסע. "ישבנו כולנו באולם ודיברנו על ההכנה לנסיעה. סבא שלי היה שם ואמר 'אני גם מגיע למסע. אני בא אתכם', וזהו. אני יודעת שהוא פה אתנו עכשיו", אמרה.
המשכנו בביקור וצעדנו בין פסי הרכבת לבלוקים שהיו בכל מקום. הבטתי לאופק ולא ראיתי את סופן של גדרות התיל. ראינו את המחראות, הדרגשים וגם את קרון הרכבת המשוחזר והיחיד שנמצא שם. המראות קשים מנשוא ובלתי ניתנים לקליטה, ולצד כל תחנה הוצבו תמונות שצולמו על ידי אנשי הס"ס כדי להמחיש את מה שהתרחש אז באותה נקודה. המשכנו בצעידה לכיוון הקרימטוריום שהופצץ על ידי הגרמנים כדי לטשטש עקבות, ומה שנותר שם הוא רק הריסות וזווית אחת ממנה עוד ניתן להביט פנימה - שם הנחנו אבן זיכרון "מסע צעירים רוג'ום 2023".
היום החמישי - המסע לארץ ישראל
ביום האחרון יצאנו ברגל לרובע היהודי קז'ימיז' שהיה במרחק הליכה מבית המלון בו התארחנו. ביקרנו בכמה מבתי הכנסת באזור ובבית העלמין, בקבר הרמ"א ובבית הספר העברי והגימנסיה העברית בקרקוב. אחרי הפסקה קצרה, צעדנו ברגל מהרובע היהודי עד לגטו קרקוב - אותה הדרך בה צעדו יהודי קרקוב לאחר גירושם לגטו. בדרך החל לרדת גשם שהלך והתחזק - מה שהכניס חלק מאתנו לאווירה. התכנסנו בכיכר גיבורי הגטו תחת גשם שוטף, שם דור סיפרה לנו תחת מחסה על תדאוש פנקייוויץ' - פולני שהיה רוקח במקצועו שהתעקש להמשיך לעבוד בבית המרקחת שלו למרות שהמבנה היה חלק משטח הגטו.
פנקייוויץ' תיעד ביומנו את המתרחש בגטו ובשנת 1983 הוא זכה לתואר חסיד אומות העולם מטעם יד ושם. באותה השנה נפתח מוזיאון באותו המקום בו היה בית המרקחת. בעקבות הגשם שלא פסק, בילינו כמה שעות חופשיות בקניון הסמוך, ואחרי שמזג האוויר השתפר, התכנסנו בכיכר plac matejki למעגל האחרון למסע, שם הכרנו את סיפורם של חברי תנועות הנוער האמיצים שבחרו לראשונה למרוד בנשק בנאצים.
הכרנו את העושר של יהדות קרקוב, גישות שונות ליהדות פגשו גישות שונות לזהות האישית של חברי המסע - חרדים, חילונים, דתיים ודתיים לשעבר - הכל מהכל. בבית הספר "תרבות" דיברנו על תפקידה של הציונות אז והיום, והאם יכול להיות משהו שיחבר בינינו - האם יש בינינו ברית גורל אכזרית? כולנו ניצולי שואה אפשרית או שאולי יש ברית יעוד גדולה מזאת - להפוך את הארץ שלנו למקום טוב לחיות בו, לגדול ולגדל בו ילדים, להיות בו צעירים שונים אבל עם מחויבות לעבר, להווה ולעתיד.
המסע היה חלק מרוג'ום, רשת קהילות צעירים. אם אתם בני 20-35 ומעוניינים לחוות את החוויה האדירה הזאת מוזמנים להצטרף כאן.