נוכח המתחים הגוברים בחברה הישראלית, עימותים אלימים בין מפגינים לכוחות המשטרה וחשש מוצדק מפני הסלמה, אנו שומעים קריאות נאצלות ושחוקות אל כלל האומה כמו “אחים אנחנו", “אין לנו מדינה אחרת", “עלינו לשמור על אחדות העם", “לכידות" ועוד סיסמאות יפות שבהן עוטרים נאומים ריקים מתוכן, כאילו שיהיה בהן להפיג מתחים ולחזק את האחדות.
מוטב שנפסיק להוליך את עצמנו שולל. אין לכידות. יש קרע עמוק ואמיתי. קידום הרפורמה המשפטית והמשטרית האיר והציף ניגודים פנימיים שהבשילו לכדי עימותים מוגדרים וברורים. אי אפשר לפתור בעיות יסוד בסיסמאות. צריך להתייצב מול המציאות כמות שהיא ולהבין באומץ מה נדרש לעשות כדי לפתור את בעיות האמת משום שאם לא נעשה כן אנו באמת נוביל עצמנו למסלול של הרס עצמי.
אי אפשר לבנות לנצח חברה על בסיס של אפליה חברתית מדממת, עיוותים וחוסר שוויון בנטל. אי אפשר לאורך שנים לומר לחלק מהציבור תמשיכו להקריב לביטחון המדינה, אפילו תוך סיכון חיים, ובאותה עת לבצר מדיניות שעל פיה 20% מהאוכלוסייה אינם נושאים בעול שירות הביטחון. אי אפשר להעמיס על כתפי הציבור העובד את משא המימון של אוכלוסיית ענק שאינה עובדת. זה החזיק מעמד עשרות שנים בהדחקה נמשכת תוך אשליה עצמית הן של המנהיגות הפוליטית והן של הציבור הרחב.
ההפקרות שבה נהגה המנהיגות הפוליטית מאז קום המדינה נבעה מהנכונות למכור את עתיד המדינה למען שלטון עכשיו. כמובן מתוך שכנוע עצמי שזה לא כל כך נורא. תופעה זו עוברת כחוט השני. היא מתחילה עם זרעי הרעל שאותם נטע דוד בן־גוריון מנימוקים של נוחות קואליציונית והתפשטה וגדלה ללא הרף כגוש שחור הכובש אט־אט את מרחבי ההוויה הישראלית.
תפיסת עבודה מסוכנת זו קיבלה גיבוי בלתי פוסק מכל המפלגות בישראל. השיקולים הקואליציוניים הכריעו תמיד את הכף. מולם החווירו ערכי מדינה בסיסיים. לא היו קווים אדומים שאותם אסור לחצות. הרצון לשלוט ולקבל כוח שלטוני היה תמיד הערך העליון. אין מחסומים, אין אחריות אמיתית לעתיד. שתילת כוחות ההרס למען אינטרסים מפלגתיים צרים.
בתופעה של תמיכה תקציבית בלתי פוסקת בציבור החרדי, שהביאה אותנו למצב ש־20% מהאוכלוסייה עובדים מעט מאוד לפרנסתם, תמכו כל מפלגות השלטון. היו גם מפלגות שהגזימו במהלכי חנופה יזומים למען המגזר החרדי והדתי בישראל אפילו מעבר לבקשותיו שלו. די להתבונן בהצעות החוק האחרונות כדי להבין שבנוסף לעיוות הגדול שישבור את גב האומה, אנו מתקדמים צעד אחר צעד למצב שבו נהיה מדינת הלכה. בסוף התהליך לא נהיה שונים בהרבה מאיראן. הדת והמשיחיות והקיצוניות הלאומנית המשולבת בהשקפת עולם דתית יכריעו את הכף.
לא יכול להיות שינוי של אמת בדהרה להרס עצמי, הנבנה כאן מול עינינו, בתוכנו, מעשה ידינו ממש, אם לא נבין כולנו ונסכים כולנו, שהעיוות הזועק בתוככי החברה הישראלית אסור שיימשך. אנו כבר לא חברה ליברלית אפילו למראית עין. המשקל של הדת בחיינו עולה פלאים.
אם מפלגות חרדיות יכולות להגיש הצעת חוק שעל פיה לימוד תורה שווה לשירות בצה"ל, זה מראה עד כמה רחוק הגענו. וזה גם תמרור אזהרה. זו אותה השקפת עולם שהתגבשה פה בקרב חוגי החרדים על פני שנים בגיבוי הציבור החילוני־ליברלי שהובל בכחש על ידי המנהיגות הפוליטית. המחאה היא שקורעת היום את החלונות כדי שנראה את האמת.
יש להפסיק עם כל הסיסמאות הרדודות שאינן הולמות את חומרת המצב האמיתי וסיבותיו. בניית החברה הישראלית מחדש, יצירת מרחב שיהווה מכנה משותף המאפשר לכל זרמי האוכלוסייה לחיות ביחד, ללא מנצחים, הן כרגע המפעל הציוני החשוב ביותר אם אכן ברצוננו להמשיך את המפעל הציוני בתחומי הכלכלה, ההישגים החברתיים וכוחה הצבאי של המדינה. 75 שנה בנינו את מדינת ישראל אבל מנהיגות פוליטית הרשתה לעצמה לבנות מסלול מקביל של הרס עצמי כדי להשיג שלטון ומשרות שלטוניות.
המרחב המשותף הזה לא יוכל לקום אם לא יהיה מבוסס על עקרונות מוצקים שלא יהיו נתונים לפשרה, כמו שמירה על החוק, כיבוד הזכויות של הפלסטינים, זכות שווה וחובה שווה לכל אדם וחופש מוחלט ליחיד לנהוג בענייני דת על פי מצפונו והבנתו. וכן, זה אומר גם הפרדת הדת מהמדינה כפי שמקובל בארצות הברית, ובעיקר מימוש עקרון השוויון. שוויון בנשיאה בנטל הביטחון ושוויון בחובה לתרום למעגל התעסוקה.
בשנת 2023 אנחנו במדרון ואם לא תהיה התפקחות כללית משותפת של כל המפלגות הציוניות, לא נוכל לשמור על מדינת ישראל כפי שהיא נבנתה במשך 75 שנות קיומה.