שנת הלימודים לילדי התיכון, נכון לכתיבת שורות אלה, לא תפתח ואיומי השביתה יתממשו - מערכת החינוך למרות התקציב הדמיוני שלה חורקת בכל תחום. הסיבה לכך ברורה, תיק החינוך הפך עם השנים כתחנת ביניים לפוליטיקאים, בדרך לתפקיד טוב יותר, וששמים איש בלי תשוקה לעבודתו לנהל מערכת ארכאית מחד, ומאידך מכפיפים את המורים לארגוני עובדים שדואגים בעיקר לקביעות לפני כל דבר אחר, נראה שאין למערכת שכזאת שום סיכוי להתמודד עם הדור הכי משוכלל שהיה כאן, העומס בכיתות והמחסור באנשי הוראה.
איומי השביתה הפכו חלק אינטגרלי ממערכת החינוך. לכן אין זה מפתיע, שבקושי נשמעים קולות של מורים שיוצאים נגד רן ארז והשביתה הבריונית שלו. בעוד, המורים ישבתו ולא יקבלו שכר, ארז יגיע לחדרי המו"מ הממוזגים בידיעה שהמשכורת שלו תדפוק כמו שעון, הוא לא ירגיש את הלחץ הכלכלי שינשוף בעורפו כמו הציבור שהוא אמור לכאורה להגן עליו, אותם הוא שלח לחפש משרות חלופיות לזמן השביתה.
וכעת, בשיא של משחק האשמות בין יו"ר ארגון המורים לבין האוצר והחינוך, אפשר לחלק את האשמה בין השלושה שכרגיל חיכו עד הדקה ה-90 כדי באמת לנסות להגיע להבנות, אך אם מודדים למי יש הכי הרבה אשם תורם אז החץ מופנה לכיוונו של רן ארז.
ארז רוצה רק להעלות את שכר המורים - איכות המורים, תגמול של מורים מצטיינים, יכולת לפטר מורים כל אלה אינם קריטריונים חשובים למערכת החינוך לדעתו, הוא רואה את מאבקו דרך החור של הגרוש וכך הוא גורם למערכת החינוך העל תיכונית להראות. התעלמותו הגסה של יו"ר ארגון המורים ממאות אלפי הילדים שלא זכו לסיים את שנת הלימודים כראוי, קבוצת הגילאים שהכי נפגעה בימי הקורונה, נלקחת בשבי גם עכשיו בשל ריכוז כוח לא סביר שהצטבר בידיו של אדם אחד.
העלאת שכר ללא הוספת תנאים שהאוצר דורש כגון: סל תגמולים למנהל כדי לתגמל מורה מצטיין, גמישות יתר בפיטורים של מורים (שכיום התהליך ארוך ולא קל) והסכם שייחתם ל-6 שנים כדי להוריד את איומי השביתה מסדר היום, היא התעלמות נוספת מהילדים ושימור המצב הקיים – כלומר חיזוק הארגון עצמו ולא את המורים. ארגוני המורים תחת הנהגתו של רן ארז הם עסק לכל דבר ועניין, ככל שיש יותר מורים כך התקציב השנתי עולה, משכך איכות המורה אינו רלבנטי במאבקו.
לא מפתיע שזאת גישתו של מי שנאחז בכיסאו במשך 26 שנה – קביעות לפני איכות. חשוב להדגיש למרות תחושתו של ארז שההורים לצידו, נראה שבפועל הפעם גם תמיכתם בשביתה העתידית חלשה, אין חולק שיש לתגמל את המורים כראוי, אך ייתכן והפעם דעת הציבור מצדדת דווקא יותר בגישת האוצר.
בתחילת הקיץ, במאמר אחר שלי, קראתי לשר החינוך לחוקק חוק שמגביל את זכות השביתה של ארגוני המורים. המשבר הקיים היה יכול להימנע, רק קידום חקיקה לבדו היה מביא את ארז עם לב פתוח יותר לשולחן המו"מ ואולי מייתר את כתיבת שורות אלה. איך כל הסיפור הזה ייגמר, קשה לדעת לעת עתה, נותר רק לקוות משיהו מהצדדים יתעורר וישים את טובת הילדים לנגד עיניו.