מאמר דעה איננו יומן מלחמה וגם כותרות העיתונים הופכות לבלתי רלוונטיות כבר בעת הדפסתן, כמו גם הערכות הפרשנים הצבאיים - ומאמרי המערכת דינם כאתרוגים לאחר סוכות (לא משחק מילים).

יש נטייה להשוות בין מלחמות ישראל השונות, אך אין מלחמה אחת דומה לשנייה - גם מפני שחלקן היו מלחמות אין־ברירה ואחרות מלחמות ברירה שבניגוד למצופה דווקא לא השיגו מטרות מדיניות משמעותיות, אדרבה, לפעמים הביאו לתוצאות שליליות כגון הקמת חיזבאללה בלבנון - בעוד שהניצחון המשכנע במלחמת יום הכיפורים למרות שלביה הראשונים האומללים, שהייתה מלחמת אין־ברירה מובהקת, החל את התהליך להסכם השלום עם מצרים.

אך כמו במלחמת אוקטובר ההיא, מתעוררות עכשיו שאלות כמעט בכל התחומים, כולל סימני שאלה לגבי דברים שעד ל־7 באוקטובר היו נחלת חלק גדול מהציבור לרבות הפוליטיקאים והמומחים השונים, כמו למשל, מה שנחשב אז כ”גישה אחראית” מוצג עכשיו כ”קונספציה שגויה” לגבי עזה. כמו אז גם כעת, הכשל המודיעיני במוקד ובארץ ובעולם נפתח ויכוח על היתרונות והחסרונות של מודיעין באמצעות עזרים טכנולוגיים לעומת המודיעין הקלאסי הנשען על הגורם האנושי - וכשמדובר בחמאס ובטרוריסטים אחרים ולא בצבאות סדירים ובגבולות טריטוריאליים ברורים - מסתבר שאין תחליף ממשי לקטגוריה השנייה, מה גם שאלפי פועלים מעזה הסתובבו ברחבי הארץ ואספו מראש את כל הפרטים שחמאס היה זקוק להם.

במלחמת יום הכיפורים יצא קצפו של הציבור על הדרג המדיני ובפרט על ראשת הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין - ורק כעבור זמן התברר שהאחריות הראשית ל”מחדל” הייתה דווקא של המודיעין הצבאי שמנע מהדרג המדיני, וזמנית גם מהרמטכ”ל, ראיות ברורות שפני המצרים למלחמה, כשדיין היה היחיד שהזהיר, גם את המטכ”ל, שהמלחמה בלתי נמנעת - אך נשאר במיעוט מול גולדה ויועציה גלילי ובר־לב.

גם לגבי המלחמה הנוכחית תצטרכנה העובדות להתברר לאשורן, כולל זאת שכבר ביום שישי הגיעו לחלק ממערכת הביטחון סימנים לתנועות מחשידות של אנשי חמאס ולמרות שהתקיימו התייעצויות בנדון בין אגפי המודיעין, המבצעים ופיקוד דרום, וכן עם ראש השב”כ - לא נצפו על ידם ממדי המתקפה שהחלה שעות ספורות לאחר מכן, ורק בשעה 6:29 בבוקר הועבר המידע לראש הממשלה ולא ברור אם ומתי הועבר לשר הביטחון.

הקמת ממשלת החירום הייתה מחויבת המציאות מפני שאכן קיים מצב חירום, ומפני שהציבור, ובפרט אחרי חודשי השסע והפילוג האחרונים, כמה לאחדות, ומי שלא הצטרף אליה דינו שייתפס כמפירה.

אך הדברים החשובים והקובעים ביותר כרגע הם כמובן מה שקורה בשדה הקרב במטרה לשים קץ לשלטון חמאס וכן ההתייחסות למועקת החטופים - ולשני הנושאים יש גם הקשר בינלאומי. גם במלחמת יום הכיפורים התהדקו היחסים בין אמריקה בראשות הנשיא ניקסון, ובהמרצת הנרי קיסינג’ר, לישראל.

במלחמה הנוכחית, בזכות הנשיא ביידן, נעברה משוכה חשובה: להתייצבות אמריקאית חד־משמעית לצד ישראל נוסף איום צבאי על מי שיצטרף לתוקפנות נגדה, והכוונה לחיזבאללה ולפטרונו האיראני, כשהצי האמריקאי כבר מתקרב לחופי המזרח התיכון - וזאת למרות המשבר הפוליטי הפנימי באמריקה והעמדות האנטי־ישראליות בחלקים של המפלגה הדמוקרטית. מה שבלט הוא היעדר תמיכה מקבילה מדונלד טראמפ שהרבה בהשתלחויות כלפי ישראל וראש ממשלתה.

היבט חשוב נוסף: עד כה הסכמי השלום של ישראל עמדו במבחן אך נשארת השאלה אם המלחמה תפגע בנורמליזציה שהחלה להתגבש בין ישראל לערב הסעודית. ג’ון המרי, סגן שר הגנה אמריקאי לשעבר ועכשיו ראש “המרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים בוושינגטון”, מעריך שאף שהמלחמה עלולה לערער את “הסכמי אברהם” בטווח הקצר, העוינות הבסיסית בין חמאס ואיראן מזה, לממשלות הערביות מזה לא פגה, ושכתוצאה מכך סעודיה והאמירויות, שרואות באיראן איום אמיתי, לא יוותרו על קשריהן הביטחוניים עם ארצות הברית, ולכן התמיכה המסיבית בישראל היא מסר חשוב עבור מדינות אלה. סבלם של תושבי עזה אולי יעשה כותרות בתשדירי הטלוויזיה הערביות אך לדעתו זה לא ישנה את החשש של המנהיגים הערבים מפני תנועות אסלאמיות קיצוניות.

וושינגטון מודעת לכך שאיראן היא חלק בלתי נפרד מהגוש בהנהגת סין ורוסיה שמתמודד עמה על עתיד הסדר העולמי - וגם זה מעניק לעמדתה במלחמה הזאת משמעות מיוחדת. החלטת הממשל למנוע מאיראן את ששת מיליארדי הדולרים שהיוו חלק מעסקת שחרור האסירים האמריקאים היא איתות לטהרן שהדברים אינם כתמול שלשום.

אך עכשיו יש לחכות לתותחים שירעמו - ולא רק המוזות אלא גם מאמרי הדעה ישתקו.