בשש אחרי המלחמה ניתן דרור לחרצובות לשוננו ונצעק בקול ניחר: היכן הייתם ב־7 באוקטובר? אלפי מחבלים חדרו אז לארצנו מעזה, כשהם רכובים על עשרות טנדרים, חמושים בכלי משחית ומלווים בעשרות אופנועים, מובילים אלינו מחבלים צמאי דם. בבוא העת נשאל: מדוע השומרים שאמורים לשמור עלינו ישנו שנת ישרים והפקירו אותנו לגורלנו? מדוע לא קמו להושיענו?

בשש אחרי המלחמה נעשה חשבון נוקב עם אלה שהיו מופקדים על ביטחוננו, כשלו והפכונו טרף לחיות אדם, שהרגו, שחטו וביצעו בנו שבע מיתות, ערפו ראשים של קשישים ושל תינוקות של בית רבן. עלינו להחזיר את האמון בכוחות המגן שלנו ובגופי המודיעין.

עם שוך הקרבות, נדע כי אנו במאבק על קיומנו. מאז הקמתה, נמצאת ישראל במאבק על הישרדותה ועל קיום אזרחיה. העימות עם הפלסטינים מראשיתו אינו עימות טריטוריאלי. מאז ראשיתו, זהו מאבק נגד עם שרוצה לחסל את היישוב היהודי בישראל, כי בעיניו אין לנו זכות קיום. בשוך הקרבות, נבוא חשבון עם התפיסה "להכיל את האויב": לא ניתן להכיל את הפלסטינים כפרטנרים למשא ומתן בעתיד. ביום ה־7 באוקטובר הם התגלו כנאצים דוברי ערבית.

לא נתנחם בשיטוח בנייני עזה ובהריגת מאות מחבלים. צריך לרדוף ולהכות את כל השותפים לתכנון ולביצוע מסע החיסול ביישובי הדרום. הארכי־מחבלים יחיא סנוואר, מוחמד דף, איסמעיל הנייה וחבר מרעיהם מתחבאים מחוץ לעזה כנראה, או במנהרותיה, שאורכן אלפי קילומטרים, וידנו אינה משיגה אותם.

מאות אלפי חיילינו מצוידים במיטב כלי מלחמה, שאמורים לא להשאיר שריד מסנוואר צמא הדם, שרופאינו הצילו את חייו עת הסרטן קינן בראשו בהיותו כלוא בישראל.

ננקום את דם הקשישים, עקרות הבית והתינוקות נקיי הכפיים וברי הלבב. ננקום במחבלים שחיללו כבודן של בנות ישראל ולא שעו לתחנוניהן. בעבר היו פעמים שתהינו לפשר המצווה למחות את עמלק. היום עלינו לזכור ולהזכיר את מצוות זכור: "זכור את אשר עשה לך עמלק". עלינו לזכור ולהזכיר זאת בקשר למרצחים של חמאס. לא נחוס על איש! עלינו להישבע על קברי חיילינו שנפלו במערכה ולהבטיחם נאמנה כי נשלים את מלאכתם ונרדוף עד חורמה את ראשי המחבלים.

לא נשכח, כמובן, בשוך הקרבות, לשקם מחדש את יישובי הנגב, להחזיר את התושבים לבתיהם, לקלוט משפחות חדשות, ולהקים שם יישובים נוספים. רק כך נדע שזהו ניצחון אמיתי. הם באו כמרצחים לומר לנו שאין לנו זכות קיום כאן. התשובה תהיה: רצועת עזה לא תהיה איום עוד, והיישובים שלנו יפרחו וישגשגו.

עַם הנצח אנו, ושבנו לארץ כדי להיות כאן לתמיד. 

בן שטרית הוא נשיא הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו, חקק הוא משורר