המלך חוסיין ראה את עצמו כפטרונם של הפלסטינים ונראה שחלומו לשלוט על הגדה המערבית עבר לבנו, המלך עבדאללה. המלך הירדני רואה את עצמו אחראי לגורל הפלסטינים, אך למעשה מצוי בדיסוננס עמוק ובשל כך יחסי ישראל־ירדן מאז החתימה על הסכם השלום בשנת 1994 מעולם לא היו בשפל כפי שהם היום.
המלך עבדאללה טרוד במספר מחויבויות שמעיבות זו על זו. ראשית, מחויבותו לעם הירדני ושמירה על מעמד בית המלוכה הירדני - מחויבות שמולה נמצאים תושבי ירדן הפלסטינים המתגוררים בממלכה ומהווים כמחצית מאוכלוסייתה, אך רוצים בהפלת המשטר ההאשמי ומאיימים על המשך קיום הממלכה. שנית, התלות של ירדן בתמיכה הצבאית והטכנולוגית מהמערב, ובעיקר מארצות הברית. ובנוסף, הלחץ ממדינות ערב השכנות, המבקשות נורמליזציה באזור, כפי שנקבע בהסכמי אברהם, ואולי אף מעבר.
מחויבות נוספת, ואולי המשמעותית ביותר עבורנו, היא הסכם השלום בין ירדן לישראל הכולל סעיפי שיתוף פעולה אזורי כגון העברת מים מותפלים מישראל לירדן והעברת אנרגיה סולרית מירדן לישראל. למרות מחויבות זו, ירדן נזעקת לעזרתם של הפלסטינים ונמנעת מלגנות את פעולות הטרור. היא טרם התייחסה לטבח ה־7 באוקטובר ולא גינתה את חמאס על מעשיו הנפשעים. בנוסף, המלכה ראניה התראיינה פעמיים ב־CNN, דיברה על הנשים והילדים הפלסטינים שנפגעו - ולא רק שלא גינתה במילה אחת את הפשעים כנגד ישראל, אלא אף הטילה ספק באמיתותם.
בראיון בסוף השבוע קרא שר החוץ הירדני אימן אל־ספדי "לדחוף את דף הנייר עליו חתום הסכם השלום למגירה". זאת, אף שהירדנים משגרים לגדה המערבית, בתיאום עם ישראל, בתי חולים שדה לטיפול בפלסטינים. הקריצה הירדנית לפלסטינים בגדה וברצועה לא תועיל לירדן מבחינה מדינית, משום שההיסטוריה מלמדת שארגוני הטרור מעולם לא קיבלו את ירדן כמנהיגתם. בינתיים המתיחות בגבול המזרחי גוברת, וכשהירדנים מתייצבים לצד הפלסטינים, הם מרחיקים עוד יותר את שיתוף הפעולה הבילטרלי.
בעבר ירדן וישראל ספגו מהלומות קשות מארגוני טרור ונלחמו יחד כדי למגר אותם. על ממשלת ישראל לשמור על הקיים מול ירדן ולדעת שגם שלום קר הוא עדיין שלום.