במהלך שנות התיכון שלי והשירות הצבאי הייתה רצועת עזה לא למקום קסום. גוש קטיף לא היה לארץ אבותינו המובטחת. הם היו חור שחור של דמים שגבה את חייהם של בני גילי. בעוד שדרום לבנון הייתה שדה קרב קשוח להגנת צפון ישראל, רצועת עזה הייתה לחלום ציוני יפה שהלך ודימם את עצמו. עד פינוי גוש קטיף והרצועה, נהרגו מעל ל-100 חיילים בשביל להגן על ה-8,600 מתיישבים שמצאו לעצמם בית למקום. הם הגיעו לשם בשליחות ציונית. התיישבו בלב אוכלוסייה עוינת, וקיוו שבכך יושלם החלום הציוני של ישוב חבל הארץ. זה לא עבד. כלכלה לא צמחה שם, ורובם היו תלויים במשרות בשירות הציבורי. מי מהם שהיו חקלאים נשענו על אלפי פועלים זרים ופלסטינים והקימו מפעל חקלאי יפה. אך החיכוך המתמיד עם הפלסטינים היה נוכח, והלך והפך לאלים ומדמם.
זה היה חלום ושברו. השמות הביעו תקווה לעתיד טוב יותר. קחו למשל את השם ציר כיסופים, כמה שהשם הזה מתעתע. כיסופים למה בעצם? הציר גבה מחיר דמים של עשרות ההרוגים לאורך השנים. כותרות העיתונים דיווחו תדיר על הרוגים ברצועה. היינו לשמשון במקדש דגון. סומאים ומוקפים פלסטינים עוינים. עד להתנתקות מחיר השהות הלך והאמיר. אין שום כיסופים לחזור להלוויות, לכותרות ולחדשות.מתחרה לציר כיסופים היה ציר פילדלפי. הציר הפריד בין עזה למצרים הפך ליעד להתקפות ולימד מדינה שלמה מה זה מטען גחון. בין 2000-2003 הופעלו נגד צה"ל בציר פילדלפי מעל ל-400 מטענים. בהתקפות הנגמ"שים במאי 2004 נהרגו בשתי התקפות, יום אחר יום, 13 חיילים.
שברו של החלום הוביל להחלטה על ההתנתקות מעזה. אפשר להתווכח אם הציבור גורש משם או פונה. אפשר להתווכח אם מחיר הדמים היה זרז להחלטה. אך בניתוח קר של הדברים, לא היה בפינוי גוש קטין מעשה של גירוש, אלא החלטה ציונית לגיטימית שלקחה ממשלת ימין. תפקידה של ממשלה ציונית בישראל הוא להבטיח את קיומו הבטוח של הבית הלאומי הדמוקרטי ואת הרוב היהודי המוצק בו, לפי עקרונות מגילת העצמאות. תנועת ההתיישבות הלאומית, בכל חבלי הארץ, פועלת כדי לשרת את העקרונות הללו. לעיתים יש להתיישב, לעיתים יש לפנות. תלוי באינטרס הלאומי. ההתנתקות עשתה צדק עם הציונות. בשנת 2,000 חיו ברצועת עזה מיליון פלסטינים, היום המספר הכפיל את עצמו ומוערך כי חיים שם כ-2 מיליון אנשים. החזקת הרצועה, בלא מתן זכויות לפלסטינים, היה מקשה דרמטית על המפעל הציוני.
בימים אלו יצאו קיצוני ההתיישבות בקמפיין הקורא לנצל את המלחמה ולחזור לגוש קטיף. כל מובילי ממשלת החירום הדפו את הרעיון על הסף. ועדיין, רשמו דניאלה וייס ויוסי דגן עשרות משפחות לגרעיני התיישבות, דאגו לפרסם סקרים בשביל לבחון את הנכונות של הציבור, ויצאו למאמץ ציבורי – בזמן המלחמה, כדי לבצע זאת. נכנסו לעזה כדי להחזיר חטופים הביתה ולהבטיח את הביטחון המוחלט של מתיישבי הנגב המערבי.
אנחנו נלחמים שם כדי להביס אויב שרוצה להשמיד את הבית הלאומי מן הירדן לים. התיישבות מחדש ברצועה לא רק שאינה חלק ממטרות המבצע, אלא היא חתירה נגד המפעל הציוני. היא תדרוש מהרוב הישראלי המתון לשלם מחיר דמים כבד, תדרוש מהצבא להתעסק באבטחת ישובים בלב אוכלוסייה עוינת לחזון הציוני, ותקשה מהותית על הבטחת רוב יהודי מוצק. הגיע הזמן שהנהגת ההתיישבות בישראל תעשה חושבים מחדש על החזון.
הכותב הוא מנכ״ל דרכנו