בקרים שבהם הוא מתעורר שמח, עד כמה שאפשר. מעיף ממנה את השמיכה, קופץ עליה, מנשק את צווארה, לפעמים זה מסתיים במעשה אהבה ולפעמים במכות ששניהם הולכים על המיטה. אחר כך סוחט לה מיץ תפוזים ומערבב לה עם האצבע, שתתעצבן עוד יותר.
בחוץ הוא רציני. נדירים הם האנשים שאליהם הוא מחייך, אבל בבית הוא ילד. “תסמונת פיטר פן", אמרה לה פעם איזו חברה, “תקראי על זה".
היא קראה, בתסמונת הזו לוקים בדרך כלל אנשים שממאנים להתבגר, נותרים לכודים בילדות. אין קשר בינו לבין הדבר הזה, איתה הוא מרגיש ילד, למה לא בעצם? החברה הזו כבר לא בחייהם, אין לה מקום לאנשים עם אנרגיה רעה.
ישנם הבקרים הפחות טובים, בזמן האחרון הם שבים כמעט תדיר. אבל אצל מי לא? בבקרים האלו היא מתעוררת ביקיצה טבעית או מצלצול ההשכמה של הסלולרי, יוצאת בעצמה מהשמיכה, נועלת נעלי בית והולכת למטבח. הוא כבר שם, אחרי הקפה שלו, יושב, קורא קצת בנייד ומברך בבוקר טוב כשרואה אותה. שלושה נופלים הוא הכיר, שלושתם מילואימניקים ששירתו איתו בסדיר, שניים מהם אפילו היו בחתונה שלו. בימים הראשונים התיישבה עליו, נשקה לראשו, חיבקה, התעניינה, אבל חוסר התגובתיות שלו עשה את שלו, וככל שהימים עוברים והמלחמה מתגברת, היא הניחה לו והוא לה.
כבר שנה וחצי שהם נשואים, הוא בן 38, היא נושקת ל־40. בימים שהיא עצבנית עליו, הוא מביט בה ומצקצק: “גם לקחת אותי צעיר כל כך, מה כבר ראיתי בחיים? ואת גם מתעצבנת עליי? זו חוצפה". היא מתרצה אחרי רגע. שנה מתוך זה הם בטיפולי פוריות. שתי זריקות לבטן בכל ערב, חומצה פולית, תזונה נכונה. שתי הזרעות לא צלחו, הפריה ראשונה גם היא לא, לפני שבועיים הייתה עוד אחת, הפעם היא הרגישה שזה זה.
כשראו שניהם על המסך את נוזל העובר נכנס אל רחמה, אחזו ידיים חזק. היא התפללה לילד, הוא התפלל לילדה, אף ילד שלו לא ילך אל הקרב.
כשסיימו, בדיוק כשלבשה שוב את תחתוניה וליטפה את בטנה, אזעקה. במרחב המוגן, בבית החולים הפרטי בהרצליה, צחקו ארבעתם, היא, הוא, הרופא והאחות. “זה טוב לצחוק", קרצה לה האחות, “הגוף צריך להיות שמח".
כבר ערב. הם יושבים מול הטלוויזיה, היא בבגדי בית, והוא עדיין בג'ינס וחולצה, מסרב להחליף, בהיכון תמידי. היא הולכת אל המטבח וחוזרת עם שתי קערות מרק אפונה חם. “רוצה שקדי מרק עם זה?", שואלת. “לא, לא", משיב, “בואי, שבי לידי". הם שותים את המרק וצופים בגלנט נואם. חולצה שחורה, מבט קשוח ועקבי, לא מתרגש מהעיתונאים שיושבים באולם ומנסים לכופף את מסריו או להוציא ממנו משהו שעדיין לא שמעו. בצד המסך שלוש התרעות, מטח לשדרות, זיקים וכיסופים, להתרעות האלו כבר כמעט לא מתייחסים, הן משהו שיכול להישאר על המסך דרך קבע. הם מסיימים את המרק, הוא מגרד את השאריות בכפית ובאצבע, הפעם זה לא חינני.
“יש עוד", היא אומרת לו, “אשים לך?". “לא, תודה". הוא אפילו לא מביט בה, רק טלוויזיה וסלולרי. היא מפנה את הצלחות, עומדת מול המדיח ונושמת, משתדלת לא להתעצבן, יותר מדי סבלנות היא מגייסת לזה שלא גייסו אותו, אבל הגבולות מתחילים להיטשטש, ולרגע נדמה שהוא כבר חצי מנצל את המצב והורס את הבית שלו, במודע או שלא.
על השולחן בסלון נחה שקית מהסופר־פארם. בתוכה ערכה לבדיקת הריון, מהבוקר היא מתחבטת אם לעשות את הבדיקה או לא. בפעם הלפני אחרונה בדקה בכל יום, קנתה ערכות בכמעט 600 שקל אף על פי שהרופא ובעלה צחקו עליה. “חכי 14 יום", ביקשו, “זה לא ייתן לך כלום עכשיו". אבל היא מיאנה לשמוע, בעיני רוחה ראתה איך היא מבשרת על ההריון לו, להוריה ואפילו לשתי הבנות מהעבודה שעברו גם הן את אותו תהליך פוריות קשה והיום מתלוננות על הגן שעובד רק עד אחת במקום עד ארבע.
הפעם היא לא נוגעת בערכת הבדיקה, מפחדת מרגע הבשורה. אם לא, המועקה שגם ככה נמצאת בכל בית, לב ונפש, תעצים את עצמה ובתוספת ההורמונים שגם ככה משתוללים בגופה רווי הזריקות, עלול לקרות משהו רע. ואם כן, למי תבשר? כולם הלומים, בפרט זה שיושב על הספה עכשיו ושולח הודעות קוליות רצופות קללות לחבר שלו, שעדיין מתעקש להגיד שגם הפלסטינים הם בני אדם ואסור לנו לאבד את זה.
הכתבה הבאה על הנשים בשבי חמאס. הכתב מספר שלפי כל התחזיות אחת מהן ילדה בשבי. נשימתה נעתקת. זה כבר יותר מדי. הוא, לשם שינוי, מבחין בה. “אני אעביר", אומר לה, “אני גם ככה שונא את הערוץ הזה".
“אל תעביר", היא מתעקשת, “לא רק אתה מחליט פה", ולוקחת ממנו את השלט. “איך שאת רוצה", הוא נאנח ונשען אחורה. “ללדת בשבי", היא מסננת. “הצירים, התפרים, אפילו מקלחת אין לה, איך אפשר ללדת בשבי?". הוא שותק. “והילד וחבל הטבור, ואיך היא תניק אותו? מאיזה חלב? שמעת את החטופות ששוחררו, הן קיבלו פיתה וקצת לבנה ליום". “אולי נעביר ערוץ?", הוא שואל, וכשרואה שהיא לא מפסיקה מוסיף: “יש שם עוד נשים, הן יטפלו בה, אל תדאגי".
“אתה לא תבין", היא מבטלת את דבריו באחת, “ואם הוא בוכה בלילה? משתיקים אותו? אתה זוכר בשואה, השתיקו ילדים והם נחנקו".
“די!", הוא מחליט, מכבה את הטלוויזיה ולוקח את הסלולרי שלו. היא מזדקפת, זועמת, נסערת, בוכה, חוטפת מידו את הטלפון וזורקת על הרצפה. “די? אז די! אז גם אתה די!". “מה עשית? למה?", הוא שואל, לוקח את הנייד, לא קרה לו כלום. “די! אני כבר לא מסוגלת לחיות פה! הכנסת לי את עזה הביתה! די!", היא צורחת.
זו הפעם הראשונה שהוא רואה אותה ככה, האישה שבה התאהב שנייה לפני שוויתר על הרעיון, זו שמחיה אותו, שנותנת לו להיות פיטר פן בבית וקפטן הוק בחוץ. על השולחן טיפות ממרק האפונה שהכינה. אפילו תודה לא אמר לה, גם לא על הסנדוויץ' בבוקר. מישהו לקח להם את החיים, לא רק לאלו בקרב או בשבי, לכולנו. היא בוכה בקול רם, עומדת ליד התריסים, גשם בחוץ. הוא עוטף אותה מאחור ולוחש “סליחה, מאמי. אני מתנצל, סליחה". הם בוכים יחד. היא שולחת יד אחורה, אל עורפו ומצמידה אותו ללחיה.
“תגידי שאת סולחת", הוא מבקש. היא מסתובבת אליו, והם מתחבקים ארוכות, הגשם מתחזק, הרחובות נשטפים. היא אוהבת אותו, אבל לתינוק שם בשבי אין שמיכה. היא אוהבת אותו, אבל אמא שלו מדממת בלי תחבושות. היא אוהבת אותו, אבל מה זו המדינה הזו לעזאזל, ומה זה הרוע הזה שבא עלינו ככה פתאום?
בלילה, תחת השמיכה, הוא מחבק אותה. לפני שנרדם ניסה להצחיק אותה, לפייס, היא נרדמה בזרועותיו והוא רגע אחריה. שעה אחר כך התעוררה, יצאה בשקט מהמיטה, קר בבית, הפעילה את החימום והלכה אל המטבח לשתות מים. על השולחן חיכתה ערכת הבדיקה, היא לקחה אותה ונכנסה אל השירותים, השילה את תחתוניה, ישבה על האסלה והשתינה על המקל, אחר כך הפכה אותו, שטפה ידיים והניחה על הכיור.
התוצאות יחכו לבוקר, הפעם לא תתאכזב כל כך אם יהיו שליליות. ואם יהיו חיוביות, עוד לפני הטיטולים, הלול והמטרנות, תקנה עוד שני מנעולים לדלת ואת קרש הביטחון ההוא לממ"ד, לכל מקרה שיקרה. היא חוזרת אל השמיכה ועיני היולדת ההיא בעיניה, לחושך מצטרפים עוד מיליוני זוגות עיניים פקוחות של נשים ששוכבות שם בשבי על ידה, מדממות, פצועות ומפחדות. גבר לא יבין זאת, אף גבר לא יכול להבין זאת.