לאחרונה מספר ארגונים הדואגים בצדק לביטחון הנשים בישראל ואף חלק מהציבור חוששים כי מתפתחת תופעה שלילית של ריבוי האנשים אשר יישאו כלי ירייה ברחבי המדינה. זהו חשש מופרז וראייה לא נכונה של משמעות המהלך. רבים ראו תמונה בה השר לביטחון לאומי מחלק רובים וקיבלו את הרושם שאכן מחלקים היום רובים כלחמניות טריות לכל דורש. הדבר רחוק מהמציאות. מאז ה־7 באוקטובר, לאחר שחלק מהציבור איבד אמון בכוחות הביטחון בישראל, חולקו לא יותר מ־30 אלף רישיונות.
הדיון בנושא מתן רישיונות לנשיאת כלי ירייה, כנושא העומד בפני עצמו, הוא מוטעה. את הדיון בנושא צריך לקיים תוך ראייה רחבה יותר, ובהבנה שלא ניתן לנתק את שאלת הפצת כלי הירייה מתחום עקרון ההגנה העצמית של הפרט בישראל. במדינת ישראל לא השכלנו לפתח את עקרון ההגנה העצמית בראייה מפוכחת ומציאותית מול הטרור. חלק גדול מהציבור, גם אם יוכל לקבל רישיון נשק, לא יפנה בבקשה לקבלת היתר זה. ומשום שלא הפנמנו ולא פיתחנו כפי שצריך את עקרון ההגנה העצמית ברמת הפרט, הגענו לתוצאות המזעזעות של פירוק כיתות הכוננות בעוטף עזה מנשקן ושלילה מוחלטת מחיילות שהיו בקו החזית, מול רצועת עזה, להגן על חייהן. זה היה כישלון חרוץ, שלא ייסלח.
בישראל התפתחה תופעת טרור־פנים בעל אופי פלסטיני. היא התחילה עוד בימיה הראשונים של המדינה, כאשר קבוצות פדאיון היו חודרות למושבים מבודדים ומבצעות מעשי רצח. היא קיבלה ממדים מזעזעים ומדאיגים יותר לאחר שרשרת אירועי טרור שקרו בערך לפני כ־40־50 שנה כמו רצח בדירת מגורים בקריית שמונה, החדירה והרצח בבית בנהריה, התקפת תלמידי בית הספר התיכון במעלות ורפסודת המחבלים אשר הגיעה למלון סבוי בתל אביב.
הטרור מתרחש במפתיע, במטרה לרצוח אזרחים. אי אפשר להציב שוטר בכל שעות היממה ליד כל תושב, בנסיבות אלה ערך וחשיבות ההגנה העצמית תופסים מקום מרכזי. הרבה חוששים מריבוי כלי ירייה. נכון, גלומות בכך סכנות. כל מקרה של רצח בתוך המשפחה יעורר בוודאי הד חזק. אבל מעשי רצח מתבצעים גם באמצעות סכינים וגם בכלים אחרים. אני רואה סכנה גדולה יותר בכך שאזרח יהפוך טרף קל בידי טרוריסט שייתקל בו.
שאלת ההגנה העצמית קיבלה ביטוי ברור כזכות חוקתית במסגרת סעיף 4 של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הקובע בפשטות כי "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו". אדם לא יוכל להגן על חייו מול טרוריסט אם לא יהיה חמוש. נושא הרישוי לנשיאת כלי ירייה קשור קשר ישיר ובלתי נפרד לעקרון ההגנה העצמית.
תרעומת מיוחדת הובעה על התקנות האחרונות, כאילו הן רחבות מדי. דעתי הפוכה: לדעתי תקנות אלה אינן נותנות ביטוי מספיק לזכותו החוקתית של האדם להגן על חייו. בתקנות אלה נאמר בסעיף 5 כי "נשיאת כלי ירייה ברישיון פרטי שניתן מכוח התבחינים בפרטים", וזוהי בדיוק הבעיה. תבחינים אלה אינם באמת רלוונטיים לשאלת הסכנה וזכותו של האדם להגן על עצמו.
ניטול לדוגמה את המבחן הפותח: מקום מגורים. רישיון נשק יינתן למי שמרכז חייו במקום אשר המשטרה המליצה כי הוא מצדיק זאת. איזה קשר יש בין מקום המגורים ובין הטרור? מחבל יכול להגיע לרחוב דיזנגוף ולשלוף אקדח, כפי שקרה בעבר. שיטת התבחינים הינה ירושה מתפיסת העבודה של משרד הפנים ומהווה תשתית גרועה להחלטה למי לתת רישיון נשק. בעיניי, כל אדם שהוא אזרח המדינה או תושב קבע; אינו סובל מהפרעה נפשית; אינו סובל ממום גופני חמור; אין לו עבר פלילי; שנתינת כלי ירייה בידו אינה מעצימה סכנה מוגדרת השוררת בישראל; והוא עבר אימון בירי, זכאי לקבל רישיון לנשיאת כלי ירייה על מנת שיוכל להגן על חייו.