היערכות מדינית אזורית חדשה יכולה לפעול גם לטובת ישראל, כולל בנושא הפלסטיני, ובפרט אם תשתלב ב"הסכמי אברהם", אך לא כשבמרכזה עומדת איראן. עסקת החטופים מאחורינו ויש מי שיאמרו שהייתה כורח המציאות הישראלית המיוחדת. ברור שאנחנו שמחים על כל אחד מהניצולים וממשיכים לדאוג לאלה שעדיין בידי המפלצות. חמאס ניסה לחבל בה כבר בפעימה השנייה כדי לסחוט ויתורים נוספים וכחלק מהמלחמה הפסיכולוגית נגד הציבור הישראלי. אך יש לזכור: אם לא תושגנה המטרות שישראל הציבה לעצמה במלחמה הזאת, זו תהיה בכייה לא לדורות, אלא לעולמים. ברם, הממשלה וראשי הצבא הודיעו שהם נחושים להתמיד בתמרון, חרף לחצים בינלאומיים אפשריים, כולל מצד ידידינו.
ואולם, אם כמצופה, ישראל תמשיך במשימתה הצבאית, כיצד אנחנו רואים את אקורד הסיום הצבאי־מדיני של המלחמה? היעד הברור הוא פירוק חמאסטן, ומכך אסור לסטות, ובאותה מידה ברור שבכל תסריט מדיני נושא הביטחון בעזה יישאר בשליטת ישראל וייתכן שזה יחייב אותנו לכונן ברצועה ממשל צבאי זמני. אך בכך אין מענה על השאלה האמיתית - מה בהמשך? לכך יש להוסיף שמאחר שעזה מעולם לא הייתה אמורה לאכלס ולכלכל 2.3 מיליון תושבים, פתרון אמיתי ומלא ממילא לא יתאפשר ללא פינוי לפחות שליש מתושביה, כך שבכל מקרה מדובר בפתרון ביניים שיחייב סיוע כלכלי בינלאומי ובין־ערבי רב־ממדים.
מועלים רעיונות כמו מנדט בינלאומי (אך מי ינדב את הצבא לכך?), נאמנות כלל־ערבית (איזו מדינה ערבית, אולי פרט לקטאר, תעמוד בתור כדי לקבל על עצמה תפקיד כזה?), התארגנות מקומית כלשהי (אך מי לידינו יתקע שזה לא יהיה חמאס מוסווה?), אך האופציה המדוברת ביותר, בוודאי בעיני ארצות הברית שאיננה פוסחת על שום הזדמנות להעלותה, היא העמדת הרשות הפלסטינית בראש רצועת עזה, כלומר "פתרון" שתי המדינות, שבמציאות הנוכחית משמעותו מדינת חמאס, וזה עוד מבלי שנתייחס לשחיתות של הרשות, דבקותה באמנה הפלסטינית הקוראת להשמדת ישראל, לרקורד האנטישמי של מנהיגיה, לחינוך המסית נגד ישראל. זה מתכון ברור להנצחת הבעיות בעזה ואף להחמרתן, וכן להמשך הבעיות הביטחוניות של ישראל. ייתכן שגם הממשל האמריקאי מודע לבעייתיות, כפי שנרמז במאמרו של הנשיא ביידן ב"וושינגטון פוסט" שבו קרא לרשות פלסטינית "מתחדשת" או "מוחיית", אך יש לחכות ולראות אם הסיק מכך שכל מה שמזוהה היום עם הרשות הפלסטינית - אסור שיימשך.
ואולי אנחנו בכלל בסרט אחר או משחקים שחמט עם עצמנו. בנוסף לתסריטים האפשריים שהובאו לעיל בקשר לעתיד הרצועה, ואולי דווקא בהתעלמות מכוונת מהם, מועלים היום במוקדי מדיניות בינלאומיים ואזוריים רעיונות אחרים, חלקם בתמיכה אפשרית של האמריקאים. על פי ההערכות האלה קיימת מידה רבה של הבנות בין וושינגטון לטהרן בנושא הגרעין האיראני, שכבר הובילו לשיכוך המתיחות ביניהן גם בנושאים אחרים, ושכתוצאה מכך ארצות הברית תפעיל את כובד משקלה לקידום סוגיית המדינה הפלסטינית לפני מטרותיה האחרות ולא, כמו קודם לכן, לנרמול היחסים בין ישראל לסעודיה. ואולי זו הסיבה שאיננו רואים תגובה נחרצת של אמריקה להתקפות החוזרות ונשנות על אנשיה בעיראק ובסוריה וללחצים על סעודיה לעצור את מלחמתה עם החות'ים בתימן.
לפי התזה הזאת, גם לסעודיה, שהפשירה לאחרונה את יחסיה עם איראן, יש תפקיד בהיערכות המוצעת, כשוושינגטון נדרשת ללחוץ על ישראל לחדול ממהלכה הצבאי בעזה, או לפחות לרסנו. על פי המתווה הזה על ארצות הברית לפעול לקירוב העמדות של סעודיה ואיראן ולא לבלמן.
שקוף למדי שמאחורי הדברים ניתן להבחין בידה הלא כל כך נעלמת של איראן. מכך נובע שישראל חייבת לגייס את כל הכוחות והמוחות הדיפלומטיים והאחרים שעומדים לרשותה לבל תופתע וכדי להדוף התפתחויות מדיניות שליליות מבחינתה. היערכות מדינית אזורית חדשה יכולה אומנם לפעול גם לטובת ישראל, כולל בנושא הפלסטיני, ובפרט אם תשתלב ב"הסכמי אברהם", אך לא כשבמרכזה עומדת איראן שהשמדת ישראל נותרה אחת ממטרותיה העיקריות.