עם ישראל נמצא בשעתו הקשה ביותר וגם היפה ביותר מאז מלחמת יום כיפור. למבוגרים יותר בינינו, זכורה רוח הנכאים בציבור הישראלי והכאב הנורא החותך בבשר החי.
כמי שהיה שותף עם אחינו ואחיותינו במלחמת יום כיפור, זוכר כמובן את אלה שלא חזרו מהתופת, ואיבדו את יקירם במלחמה הקשה. הסיפורים שריצדו מעל המסכים, טלטלו אותנו. ילדים היינו בני 20 ותמיד־תמיד נזכור את הנופלים יפי הבלורית והתואר. אתם הלכתם והשארתם חלל שכל כך קשה למלא.
כשתגדל ילד, כך אמרתי לבני יקירי כשהתגייס, כך קיוויתי, לא תהיה עוד מלחמה. אבל הפוליטיקאים לא חושבים כך. באחד השירים המרגשים "תפילת האמהות", נאמר שמי שזקוק למלחמה "ישמור אותה בוערת". איזה מילים קשות.
עדויות קשות של תאילנדים משבי חמאס: ״התעללו והרביצו לישראלים״
משפחות נהרסו, ילדים שוב לא יחזרו אל הוריהם, גברים וילדים בוכים על בן זוגם שנשאר בן עשרים לתמיד, הורים קוברים את ילדיהם. זה נורמלי? והלב נקרע והדמעות זולגות, ואין נחמה. הדמעות והרגשות, שאותם נישא שנים רבות. וכשמדובר על חייל שנפל, הכאב הוא גדול מנשוא, כי איך אומרים לילד בן שש שאבא לא יחזור משבת הדמים ההיא? ואתה מנגב את הדמעות החונקות אותך, ופתאום אתה מרגיש כעס על אלה שחובתם הייתה לשמור על אהובינו. ואיזה פנים יהיו לכם לבקש את אמוננו. איך נאמין לכם שוב שתשמרו על היקרים שלנו?
כשלתם כישלון מחפיר. לא שמרתם על הפיקדון היקר שהפקדנו בידיכם? לא. עת החשבון עוד תבוא.
ועכשיו, משאמרנו את זה והוצאנו את כאבנו־כאבו של עם ישראל, אנחנו מאמינים באמונה שלמה שמן האודים העשנים והבוערים, נשמע את קולותיהם של אהובינו המתים המצווים עלינו להקים את כל שחרב בשבת הדמים שכדי שגם ההולכים ינוחו בשלום על משכבם ויראו מלמעלה שאנחנו ניצחנו.
הבתים ישוקמו ורקפות עוד תפרחנה, ונער ונערה עוד ישובו. האהבה תפרח, ודור חדש יקום והוא ילמד וישנן את הנורא מכל שקרה לנו, אבל הוא יזכור שניצחנו את בני העוולה.
וילדים עוד ישחקו ויקימו בתים חדשים והזיכרון יישאר ותמיד־תמיד נזכור את חברינו שהלכו לבלי שוב ואת צוואתם, לבנות ולהיבנות בארץ ישראל, כי פשוט זאת אדמת אבותינו ולנו אין ארץ אחרת. אנו נקיים את צוואתם של הנופלים שהלכו לבלי שוב.