"אחת הילדות הקטנות שירדה מהמסוק ביקשה מאתנו אמפנדס", סיפרה מנהלת מחלקת הילדים בבית החולים שקלט וטיפל בתשעת הילדים ובשתי האימהות ששוחררו משבי החמאס לפני מספר ימים. בקשתה של הילדה הקטנה טלטלה אותי וריגשה אותי עד דמעות משום שהיא משרטטת במילה אחת את הסיפור העלום והבלתי מוכר של העלייה מדרום אמריקה בכלל ושל התיישבות העולים הדרום־אמריקנים במערב הנגב בפרט.
סיפור העלייה הזו מתחיל מיד בתום שואת יהודי אירופה, כאשר עשרה צעירים מארגנטינה שהיו פעילים בתנועות נוער ציוניות עלו להתיישב בקיבוצים גבת, נגבה וניצנים. סיפור עלייתם לארץ שופע אנקדוטות, קשיים ותלאות המאפיינים תיאורים דומים של העליות הראשונות לארץ ישראל. החשיבות של קומץ עולים אלה להמשך העלייה מדרום אמריקה לאזור הייתה ניכרת: הקשרים האישיים שקיימו אותם עולים עם חבריהם בארגנטינה הביאו מאות צעירים וצעירות מארגנטינה ומארצות דרום־אמריקניות אחרות להצטרף אליהם.
החלוצות והחלוצים הצעירים מדרום אמריקה השתתפו במלחמת העצמאות ואף שילמו מחיר יקר. הגרעין מגבת נלחם בדגניה ב', בכפר החורש, באזור ההתיישבות מזרחית לשרון (המשולש) ובעמק הירדן; הגרעין מנגבה השתתף בקרב על הגנת הקיבוץ מפני ההתקפות המצריות מיד עם הכרזת העצמאות; והצעירים והצעירות בניצנים השתתפו בקרב על הקיבוץ, שלושה מהם נפלו ואחרים נלקחו בשבי.
למרות המלחמה העקובה מדם והקורבנות שגבתה המשיכו הצעירים הדרום־אמריקנים להגיע ולעלות במספרים גדולים עוד יותר לאחר הקמת מדינת ישראל. הגרעין מגבת הקים את קיבוץ מפלסים, הקיבוץ הדרום־אמריקני הראשון. חברי ניצנים הקימו את קיבוץ עין השלושה, על שם שלושת חבריהם שנפלו בקרב על הקיבוץ. כך עשו גם צעירי נגבה כאשר הקימו מאוחר יותר את קיבוץ געש. בסוף שנות החמישים היו כבר למעלה מאלפיים צעירות וצעירים דרום־אמריקנים בארבעים קיבוצים בכל רחבי הארץ ובעיקר בדרומה: כיסופים, עין השלושה, משמר הנגב, גל און, סעד, אור הנר וברור חיל.
לא רק חלוצים צעירים וחלוצות צעירות הגיעו למדינת ישראל מדרום אמריקה. בחלק מהמקרים הגיעו בעקבותיהם גם בני משפחה, חברים, שכנים ומכרים. "רציתי להיות בקרבת חבריי הקרובים אבל לא הייתי מעוניין בחיים קולקטיביים, לכן ביקשתי להתיישב בקרבת קיבוץ מפלסים", אמר פרופסור חיים דורון ז"ל בריאיון לפני כעשור שנים בדירתו ברמת גן. חבריו ואחותו של דורון נמנו עם מייסדי מפלסים. הוא, בניגוד לחבריו, החליט לסיים את לימודי הרפואה באוניברסיטה בבואנוס איירס ולעלות מאוחר יותר כדי לשמש רופא באחד מיישובי שער הנגב. בהמשך הגה פרופסור דורון תוכנית שבזכותה עלו למעלה ממאתיים רופאים ובני משפחותיהם בקבוצות מאורגנות להתיישב בפריפריה הישראלית, בעיקר בנגב.
בחלק מהמקרים שתוארו כאן עלו לארץ בעקבות הדור הצעיר גם ההורים ובני משפחה אחרים. מי שלא עלה, עשה הכול כדי לעזור לילדיו שבארץ. הורי חברי המשק בקיבוץ מפלסים הקימו חברה בשם "חברת מפלסים" אשר סייעה לקיבוץ. קבוצה אחרת של הורים יזמה את הקמתו של בנק ישראלי, כדי להוציא לפועל את כל הפעולות הכספיות של עולים ומשקיעים מארצות דוברות ספרדית. היוזמה הזאת הולידה את "אגרו־בנק" בתל אביב, מוסד כלכלי אשר שימש שנים רבות גשר פיננסי בין יהדות דרום אמריקה למדינת ישראל.
חלק מבני המשפחה, בעיקר ההורים שרצו להצטרף אל ילדיהם, התקשו להגיע לישראל בגלל המסכת הביורוקרטית שעיצבו קובעי המדיניות הישראלית. מדיניות העלייה הסלקטיבית בשנות ה-50 מנעה מהם להצטרף אל בניהם ובנותיהם. סיפורו של כפר ארגנטינה (היום, המושב ניר צבי), הוא מקרה מרגש שממחיש את הקשיים של משפחות מן המעמד הבינוני לעלות בכוחות עצמן. את הפתרון מצאו אותם הורים בייסוד חברת מניות בשם "מושבה חקלאית־תעשייתית רפובליקה ארגנטינה", לשם הקמת מושב בישראל על בסיס חקלאי־תעשייתי. היוזמה צלחה, רבים מקרב יהודי ארגנטינה רכשו מניות, קנו קרקעות, בנו כפר ומימנו הלכה למעשה את עלייתם לכפר של מאות משפחות מארגנטינה.
עשרות אלפי העולים הדרום־אמריקנים שהגיעו לארץ בשני העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל בנו את התשתית שסללה את הדרך לעשרות אלפי עולות ועולים שהגיעו לארץ בשנות השבעים והשמונים הסוערות בדרום אמריקה. חלק מאותם עולים וצאצאיהם שילמו מחיר דמים כבד בשבעה באוקטובר.
באותה שבת שחורה וארורה נחטפו בידי חמאס למעלה מעשרים ישראלים ארגנטינאים, כעשרה אחוזים מכלל החטופים. שיעור עצום זה קשור קשר הדוק לסיפור ההתיישבות שתיארתי כאן בהשראת אותה ילדה קטנה, שירדה ממסוק אחרי 52 ימים בשבי חמאס, וביקשה לאכול אמפנדס – מאכל מסורתי המזוהה עם המטבח הדרום־האמריקני.
חיים ילין, שפניו מוכי היגון והשכול מוכרות כיום לכל צופי הטלוויזיה, הוא אחד מאותם עולים מארגנטינה. אני מניח שמעטים מקוראי שורות אלה יודעים זאת. סיפור עלייתו לארץ מרתק לא פחות מסיפורם של החלוצים והחלוצות של שנות החמישים. הוריו של ילין עלו לארץ מארגנטינה בשנות השישים אך החליטו לחזור לארגנטינה לאחר כמה שנים. חיים היה אז ילד בן שש. בשנת 1976, בהגיעו לגיל שמונה עשרה, נפרד מהוריו, עלה לבדו לקיבוץ בארי והתגייס לצבא כחייל בודד. שלושים שנה לאחר מכן נבחר לכהן כראש המועצה האזורית אשכול ומאוחר יותר אף כיהן כחבר כנסת.
בסיפורם של העולים מדרום אמריקה לישראל מסתתר סיפור ייחודי ויוצא דופן. הייתה זו קבוצה קטנה שההנעה שלה לעלייה מזכירה במובנים רבים את חלוצי העליות הסוציאליסטיות, שהגיעו לארץ ישראל בראשית המאה ה־20 כדי לבנות אותה ולהיבנות בה. האופי העממי, הלהט האידאולוגי והקסם הלטיני התאימו יותר לחברה היישובית של ראשית המאה ופחות לישראל של שנות החמישים והשישים. כתוצאה מכך, העולים הללו נבלעו ונטמעו בחברה הישראלית ורק מעטים מכירים ומוקירים את התרומה האדירה שלהם להתיישבות בדרום מדינת ישראל.
אני יכול לנחש מי היא הילדה הקטנה שביקשה לאכול אמפנדס לאחר 52 ימי שבי. שישה מקרב המשוחררים בפעימה הרביעית של הלב הישראלי השבור היו ישראלים ממוצא ארגנטיני. אשמור על פרטיותה, אבל לא התאפקתי ובדקתי בעצמי. אמפנדס היא קיבלה ועוד איך! ואני, בהשראתה, מבקש בכתיבת שורות אלה לעשות מעט צדק עם אותם עולים עלומים ובלתי מוכרים מדרום אמריקה. סיפורה של החברה הישראלית אינו שלם ללא הדרום־האמריקנים שעלו, התיישבו והיכו שורש במדינת ישראל.