טבח ה-7 באוקטובר על כל היבטיו המזעזעים יצר בישראל מצבים אנושיים בלתי ניתנים לתיאור. משפחות רבות איבדו את יקיריהן שנרצחו בטבח או נפלו במלחמה. במשפחות אחרות נחטפו תינוקות, ילדים, אימהות, אבות, סבים וסבתות. סיטואציה בלתי נתפסת בכל קנה מידה, אשר הפגישה את כל עם ישראל עם היבטים של טראומה. אנשי טיפול החלו בהדרגה לפגוש את נפגעי הטראומה במסגרות השונות - מלונות אליהם פונו מי שביתם נחרב, מרפאות בריאות הנפש, מחלקות לשירותים חברתיים, בתי חולים ועוד. בתי החולים נערכו זמן רב לקבלת החטופים ובתוכם מרכז שניידר לרפואת ילדים, אשר קלט את מרבית ילדים שבים ובני משפחותיהם.
השבים, עם חזרתם מעזה לישראל, נפגשו לראשונה עם צוות רפואי אשר כלל אנשי צוות רב מקצועי מכל התחומים - רופאים, אחיות, עו"ס, פסיכולוגים, דיאטניות, מורות ועוד. לכל אחת ממשפחות השבים הוצמדה עו"ס אישית, לעיתים שתיים ולעיתים עו"ס ופסיכולוגית בצוותא. הצמדים הטיפוליים ליוו את השב.ה ואת המשפחה כולה מרגע הגעתם ועד לשחרורם מבית החולים.
שנים ארוכות של עבודה במרכז שניידר לרפואת ילדים לא הכינו אף אחד מאתנו לסיטואציה מורכבת זו. מטפל יודע כי מטפלים בשגרה צריכים לשאת באורך רוח פרקי זמן ממושכים של הרגשת אי ידיעה וחוסר ישע וכן כי בכל חדר ייעוץ מצויים בהכרח שני אנשים מפוחדים מאוד, המטופל והמטפל, אך במקרה זה, תחושת אי הודאות בנוגע למצב החטופים ובעקבותיה רמת החרדה הייתה אחרת. ברגעים אלו הזכרנו לעצמנו כי אנו למודי טראומות וכי ליווינו מטופלים רבים במחוזות אלו. נאחזנו בכל זאת בניסיון המקצועי, בידע התיאורטי והמעשי על התמודדות עם משברים ובעיקר בידיעה כי אנו בני האדם סתגלנים הרבה יותר ממה שנדמה לנו וכי יצר החיים קיים דווקא במקומות שבו פגשנו אובדן ומוות.
אכן, לצד הייאוש, הבהלה והעצב ניתן היה לראות כבר ביום הראשון לאחר ליל ההגעה, התאוששות, סימנים של חזרה לחיים ואפילו משחק והנאה של ילדים והתחברות מחודשת עם משפחותיהם. בית החולים שימש מעין גשר בין השבי לבין החזרה למציאות החיים. הרגשנו כי אנו מנסות לייצר סביבה אשר מדמה בית ובזמן קצר של ימים לעזור ביצירת איזון רגשי ומעשי מסוים עבור הילד השב ומשפחתו. עשינו זאת בעדינות ומתוך כבוד לפרטיות וכן הבנה כי עלינו להחזיר להם בהדרגה את השליטה שאבדה על חייהם. כך למשל, נתנו לשבים ומשפחותיהם אפשרויות לבחירה והחלטה כדוגמת מי יבשר לשב את הבשורה המרה על אובדן או מוות של אחד מבני המשפחה, מתי ישתחררו מבית החולים ולאן ישתחררו, היות ורבים מהשבים איבדו את ביתם.
טראומטיזציה משנית - מי יטפל במטפל?
כבר למחרת פרוץ המלחמה, נערך המערך לרפואה פסיכולוגית ופסיכיאטרית בשניידר להתגייסות רחבת היקף: הקמת יחידת חירום לסיוע נפשי, הקמת מערך מומחים של בריאות הנפש במלון שפיים לסיוע למפוני כפר עזה, וובינרים מקצועיים של מומחי שניידר להורים ועוד.
בתוך ההתגייסות האינטנסיבית הזו, בה השתתפו אנשי טיפול רבים: פסיכולוגים, פסיכיאטרים ועו"סים (צעירים ובכירים כאחד) עלה צורך בתמיכה רגשית במטפלים. סוגיה זו של "מי יציל את המציל" או "מי יטפל במטפל" – אינה חדשה. התמודדות טיפולית עם מצבי משבר מבוססת על ידע תיאורטי ועמדה מקצועית, אך לא פחות מכך על החוסן האישי, שנפגע ונשחק עם המגע המתמשך עם כאב, חוסר אונים, שכול והכרה בממדי האסון. כל אחד מאתנו, המטפלים, זקוק לפיתוח החוסן האישי, לאבחון גורמי הלחץ הייחודיים בעבודה הטיפולית, לוונטילציה ואוורור של תחושות ורגשות שעולים במהלך המפגש עם מפונים, נפגעי אסון או נפגעי חרדה, ולזיהוי הכוחות האישיים והצוותיים שיסייעו בחיזוק ובפיתוח החוסן האישי והמקצועי להמשך העבודה הטיפולית.
אחת הפעולות הטיפוליות החשובות במפגש עם תגובת-דחק ראשונית של מטופלים ומטפלים כאחד היא נרמול. חשוב מאד שאנשים יוכלו לזהות את תגובותיהם הלא-נורמליות לכאורה כנורמליות מאד במצבים לא-נורמליים. רעד, התחבאות, שיתוק ועוד – הן תגובות נורמליות לגמרי במצבי אימה. הנרמול מסייע בהשבת החוסן האישי גם של המטפלים והיכולת להישען על הכוחות הפנימיים.
מטפלים ומטפלות רבים שאלו את עצמם בימים הקשים האלה – האם אני מיומנת בכלל לטיפול במצב שכזה? כיצד אוכל להתמודד עם ממדי האסון כמטפל? מעניין שזיהינו שלא משנה מה רמת ההכשרה של המטפלים, אפילו המוכשרים המיוחד בטיפול בטראומה, חוו חוסר אונים ואשמה אל מול הצורך הגדול. נוצרה גם היררכיה בקרב מטפלים – האם סייעתי מספיק? האם התנדבתי מספיק? באחת הקבוצות עלה משפט שכולנו אימצנו: "יותר – זה אינסופי". וכמו שאנו שוב ושוב אומרים בהתערבויות הטיפוליות שלנו, אמרנו בקבוצות גם לעצמנו: "את או אתה, עושים את הכי טוב שאתם יכולים, כרגע".
המפגש החזיתי עם השבים, הוא מפגש שמעצם טבעו מעמת בעוצמה רבה עם חרדת המוות על כל גווניה. נראה כי המודעות האישית שלנו כמטפלים לכך וההכרה בחששות שלנו מעצם המפגש עם השבים, סייעה בהתמודדות עם עצם המפגש. מציאת המקום והמשמעות שיש לנו כבתוך סיטואציה כאוטית - בתוך כל ההמולה וההצפה הרגשנו כי מציאת המקום - היכן להיות, לעתים ממש פיזית במחלקה ומתי לסגת, מתי מתאים לגשת ומתי צריך להניח, היא סוגיה בפני עצמה. במצב זה יש חשיבות להתחלקות הרגשית והמעשית עם הצוות, למחשבה המשותפת ולוונטילציה שהתאפשרה תוך כדי תנועה.
טראומטיזציה משנית נקראת גם דחק פוסט טראומטי משני. מדובר בתסמונת שכוללת בתוכה התנהגויות ורגשות הנובעות ממעורבות רגשית עם אנשים שחוו טראומה. המודעות להשלכותיה על המטפלים בטראומה מאוד חשובה ובוודאי במקרה זה. צריך לזכור שגם כמטפלים אנו פוגשים את ממדי האסון – כל אחד ממקומו האישי. מי שבעצמו ובמשפחתו קרובים יותר למעגל השכול והאובדן, מי שיש להם ילדים קטנים בבית ובני הזוג עובדים או מגויסים, מי שנתקפו בחרדה בעצמם, ועוד כל מומלץ מאד למטפלים להשתתף בקבוצות הדרכה ותמיכה, כולנו זקוקים להגברת החוסן האישי שלנו כדי שנוכל לתת לאחרים, כולנו זקוקים לנחמה.
סיגלית עופר, עובדת סוציאלית במרכז שניידר לרפואת ילדים מקבוצת כללית ומרצה בביה"ס לעבודה סוציאלית בבר אילן, וד"ר מירה הורביץ, פסיכולוגית קלינית בכירה במרכז שניידר - שתיהן היו בצוות המטפל במחלקת הילדים השבים במרכז שניידר