ברוח שיר המלחמות האלמותי של האמן היהודי הנודע לאונרד כהן, "מי באש", דומה כי גם הימים שלפנינו, ימי הכרעה למערכה ברצועת עזה, המתקרבת לקראת סיום שלב "הלחימה העצימה". וכשירו של האמן הנוגה והנוגע, ניתן לשאול: מי על גיבוש האסטרטגיה למנגנון הסיום למערכה? מי על תכנית סדורה להשבת החטופים, שלא בדרכים מבצעיות (שעד כה התקשו מלהוכיח עצמן)? מי על השעון, שעון החטופים, שהולך ואוזל? מי על התבוננות מפוכחת על אתגרי "היום שאחרי"? ובין אלה, ראשונות בשורה השואלים, עומדות משפחות החטופים, ותובעות – בדיוק כמו לאונרד כהן של פעם – מי, מיהו שמתקשר (Who, Who shall I say, is calling?), במובן של היכן היא אותה הכתובת, שתדע לתת מענה מערכתי, שלם, רחב, מכיל, מקצועי, לאותן משפחות דואבות. לאונרד, בשירו, פונה בתעתוע ובנימה ביקורתית אל היושב במרומים, אך מכוון – בעיקר – לאלה, בשר ודם.
ומן השירה היהודית הנוגה אל הפרקטיקה הכאובה והמדממת: בימים האחרונים, עולים ונשמעים קולות – הן מתוך הממשלה והן בתקשורת, היוצאים חוצץ כנגד מאמצי משפחות החטופים מעל גלי האתר ובחוצות רחוב בתביעה מהממשלה להשיב את יקיריהן, ההולכים ונמקים בשבי חמאס. המקטרגים שבים וטוענים – טענה שהושמעה גם בעבר בסיטואציות דומות (אך בנסיבות שונות לחלוטין) – כי קמפיין המשפחות "מעלה את המחיר" להשבת החטופים, וגורם לסנוואר וחבריו מרצחיו להתבצר בעמדותיהם.
היו מי שסברו, כי בהינתן התנפצות הקונספציה ב-7 באוקטובר, המערכת תתפכח ותנקה עצמה מפרדיגמות ותפישות עבר, הנשענות על פי רוב על תפישות חד-ממדיות של המציאות המדינית והצבאית, שהוכחו לפרקים כשגויות בשבועות ובחודשים האחרונים. והנה, גם במקרה שלפנינו – בשלה העת לנפץ הטענה ביחס לקמפיין המשפחות ולטעון, כי מעבר לעובדה שאין כל מקום – ערכי וממלכתי – לדרוש מן המשפחות לחדול מפועלן, הרי שיש ערך לקמפיין המשפחות, וזאת בשלושה מישורים לפחות; האחד, והחשוב ביותר, יש בו כדי לסייע ולבצר בהן החוסן הדרוש להמשך המערכה להשבת החטופים, שנראה כי איננו קרוב להיחתם בקרוב ובתוך כך להבטיח כי הנושא – במרחב משתנה כשלנו חדשות לבקרים – לא יורד מסדר היום, ביום שאחרי סיום שלב "הלחימה העצימה" ברצועה.
הדברים אף מתחדדים למול ביקורת המושמעת ביחס להיקף המענה הממשלתי הניתן לצרכי המשפחות; שנית, שאלת העיתוי – מקרי עבר טראגיים וכואבים בעולם השבויים והנעדרים, מחדדים עד כמה קריטי כי משפחות תייצרנה עשייה סביב "חלון הזדמנויות" – כהגדרתו המקצועית – להשבת החטופים. שבעי קרבות וטראומות אנו, אך דומה כי הצלקת שנחרטה נוכח החמצת חלון ההזדמנויות הצר להשבת נווט חיל האוויר הנעדר, סא"ל רון ארד, בשנה הראשונה לשביו בידי ארגון אמל בלבנון (ואחר כך בהעברתו לידי גורמים בעלי זיקה והשפעה איראנית) – הייתה זו שחרצה את גורלו. והנה, שמו של רון עולה, שלא בטובתנו הפעם, כתקדים שעלינו להימנע ממנו – הרי היעלמות החטופים החיים בעשרותיהם, תהא טראומה אנושה למערכת הביטחון ולקהילת המודיעין, שעדיין מתבוננת במבט נוגה על ההחמצה האדירה בשעתו, אי-שם בשלהי שנות ה-80'. צו השעה של המשפחות הוא זה בדיוק, המבקש למצות את העיתוי הנוכחי להשבתם.
ושלישית, לעניין המו"מ להשבתם, המתנהל למרבה החרדה בעצלתיים: משפחות החטופים הוכיחו עומק השפעתם על תהליך המו"מ, כראשית הצירים לסנטימנט הציבורי ובהתאם גם הממשלתי שאפשר עסקה מהירה ונוחה יחסית לישראל, להשבת מרבית הנשים וילדיהן, חלק מן הפצועים ואזרחים מבוגרים. השלב הבא במו"מ מחייב מורכבויות ואתגרים מסוג אחר, שלא כאן המקום להידרש אליהן, אך חלוף הזמן – כמו גם הקיבעון המסתמן בו המערכת מצויה ("התמרון יביא את החטופים", כפי הנאמר על ידי בכירי הממשלה תחת כל עץ רענן), מחייב המשפחות להשמיע קולן ולפעול להנעת הקבינט ומערכת הביטחון בגיבוש חלופות יצירתיות להשבת החטופים.
אפשר ולחץ זה מצליח בימים אלה להניע, הגם ובאופן איטי ומבוקר, את גלגלי המערכת לעבר דיאלוג נוסף שיאפשר שחרור חטופים. הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לעובדה כי התמרון הקרקעי במאפייניו הנוכחיים מצוי, לפי גורמים בכירים בממשל ביידן, בשלבי מיצוי, באופן המחייב מיקוד בשאלת מנגנון הסיום – אותו מנגנון, שיכול ויש בו כדי להביא כדי שחרור כל החטופים, הגם וראש הממשלה ממשיך להתחמק מלעסוק בו במישרין, על אף משמעויותיו מרחיקות הלכת, בין היתר לגורלם ושלומם של החטופים.
אחתום ברוח ראשית הדברים: הפיוט "מי באש" המבוסס על תפילת "ונתנה תוקף" נחרט בלאונרד כהן בימי ילדותו ובשירו – למען כולנו נחתם, בערב יום כיפור אך גם לאורך השנה כולה, בספר החיים. זה הזמן לתמוך ולגבות המשפחות, ולהשיב החטופים – בעודם חיים. רגע לפני שיהיה מאוחר מדי.
עו"ד אבי כאלו שירת כרמ"ח שבויים ונעדרים באמ"ן; והינו בכיר בחברת הייעוץ והמחקר האמריקנית, פרוסט & סאליבן.