מיום הטבח הנורא שביצעו אנשי הטרור של תנועת חמאס, גייסתי את עצמי בצו 8 להגן על מדינת ישראל וצבא ההגנה לישראל ברחבי העולם וברשתות הערביות, כולל במדינות שלישראל אין קשרים עמן. עשיתי זאת כאזרח ישראלי שנחרד מרצח חפים מפשע, ומתקומם נגד מעשי נבלה נוראיים שאין מי שמסוגל לתארם. עשיתי זאת כמוסלמי גאה החש בושה עמוקה ועלבון צורב אל מול חילול הקוראן הקדוש ושימוש בדת האסלאם בידי רוצחים נתעבים אלה.
עמדתי מול כל המראיינים והמראיינות מרחבי העולם, מזכיר את החרפה האנושית, רצח התינוקות, חילול כבוד הנשים, האונס, שריפת החיים, הביתור וההתעללות בבני האדם. נחרדתי מחטיפת קשישות וקשישים, תינוקות, ילדות ילדים, חיילות וחיילים. בתוך כך הצבעתי כל העת על אשם אחד – ארגון חמאס, הזרוע הארוכה של איראן, שהיא ראש הנחש ומובילת ציר הרשע. זכיתי לקללות, לחרפות, לנאצות, לגידופים, לאיומים מכל העולם על בני משפחתי, אך לא נרתעתי ולא אירתע מלמלא את הצו המצפוני והמוסרי להגן על המדינה האהובה שלי – מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית.
בכל ראיון האשימו אותי כמי שתומך בהרג של ילדים עזתים, בפגיעה בבתי חולים ובבתי ספר, ותמיד הבהרתי להם מיד מהו ההבדל בינינו לבין הטרוריסטים. אנו מקדשי החיים והם מהללי המוות; אנו מגינים על ילדינו ומשפחותינו, והם משתמשים בהם באכזריות נוראה כמגן אנושי.
בכל הראיונות החזרתי את המראיינים ל־7 באוקטובר, הזכרתי להם היכן הכל התחיל, העברתי להם את ריח המוות, את זעקות הסבל, את כאב משפחות החטופים, את מסע הטבח שהתקיים ביישוביה של מדינת ישראל.
לצערי, לאחרונה השיח של המראיינים ברחבי העולם השתנה לחלוטין. הם כבר אינם מבקשים את חוות דעתי על הרג ילדים בעזה, על כיבוש מחנות הפליטים, על הפליטוּת החדשה. הם שואלים אך ורק על השסע והקרע בחברה הישראלית, על המחלוקות, על השנאה שחוזרת לשיח, על ה"הם ואנחנו", על התבטאויות נוראיות של בכירים בעבר ובהווה בפוליטיקה הישראלית. הללו משחררים הצהרות מופקרות וחסרות אחריות, מכריזים שכבר הפסדנו במלחמה, ומאשימים זה את זה בדברים נוראיים כמו אינטרסים הישרדותיים פוליטיים כדי להאריך את המלחמה.
האמת חייבת להיאמר. עם טבח חמאס אני יכול להתמודד, אך על המציאות המתהווה בחברה הישראלית אין לי מה להשיב, חוץ מכך שמדובר בחברה דמוקרטית, בריאה, המנהלת דיונים וויכוחים בתוכה. תשובה זו אינה מניחה את דעתם של המראיינים, וכך במקום להזכיר כל העת את הטבח הנורא, את המחיר האיום, את מצוקת החטופים ובני משפחותיהם, אני נאלץ לגונן על החברה הישראלית השסועה.
לכן ברצוני לפנות לכל הפוליטיקאים והגנרלים בעבר ובהווה: חשבו לפני שאתם מרחיבים את הקרע והמלחמות הפנימיות. בחו"ל רואים הכל, שומעים הכל ובעיקר שמחים לדבר על הקרע במקום על הטבח. אסור לנו כאזרחי המדינה לשתף פעולה עם מגמה זו. מדינת ישראל האהובה שלנו קיבלה מכה קשה וכואבת ב־7 באוקטובר. חובתנו להותיר את מראות הזוועה בתודעה העולמית, בכלי התקשורת ובמוקדי ההשפעה הגלובליים. רק ארבעה חודשים עברו מאז הטבח הנורא, והאחריות הגדולה של כולנו היא לא רק לפעול להכחדת שלטון הרשע החמאסי, אלא בעיקר לא לאפשר לעולם לשכוח את מה שאך לפני זמן קצר אירע כאן. וכאן התחולל פשע נגד האנושות על ידי טרוריסטים אכולי שנאת יהודים ואדם.
פוליטיקאים וגנרלים, אנא מכם, אל תסייעו לחמאס בהתבטאויותיכם המיותרות. אל תהיו שלא בטובתכם סייעני הטרור המבקש להשמידנו. אחריות היא שם המשחק.
הכותב הוא איש חינוך ופעיל חברתי
[email protected]