לאמריקאים יש מימרה: “לכו בעקבות הכסף”, ובמקרה הנוכחי כל הדרכים מובילות לאיראן, שהיא לא רק ראש התמנון אלא גם קרן השפע של כל הפעילות הטרוריסטית והרצחנית במזרח התיכון ושל חלק ניכר מהטרור העולמי בכלל. איך היא עושה את זה תשאלו, כשמוטלות עליה סנקציות בינלאומיות והמצב הכלכלי של רוב תושביה בכי רע?
והנה יש תשובה, לפחות חלקית: באחרונה התגלה שבסניפים של שניים מהבנקים הגדולים הפועלים בבריטניה, ולמרבה האירוניה מדובר בסניפים שנמצאים בסמיכות לארמון בקינגהאם של משפחת המלוכה, נפתחו בשנים האחרונות חשבונות של חברות קש בריטיות שבפועל היו בשליטת המודיעין האיראני, שדרכם הוזרמו סכומי עתק למשמרות המהפכה האיראניים ובפרט ל”כוח קודס” שאחראי לכל המבצעים החשאיים מחוץ לגבולות איראן, כולל שלוחות התמנון ברחבי המזרח התיכון כגון חמאס, חיזבאללה, החות’ים והמיליציות השיעיות בעיראק. באותו זמן המודיעין הבריטי והאמריקאי גם גילו מה שכינו “רשת בינלאומית לרצח בפקודת המודיעין האיראני לחיסול פעילים ומתנגדי המשטר האיראני במקומות שונים בעולם”.
מדהים שלמוסדות הפיקוח הבנקאי בבריטניה ובארצות הברית, שבדרך כלל יעילים מאוד באיתור חברות קש או בודדים שנמצאים על הכוונת שלהם מטעמי מס, הלבנת הון או סיבות פוליטיות למיניהן, לקח כל כך הרבה זמן לגלות את המתרחש מתחת לאפם, וכשעיתונאים הציגו לבנקים שאלות לא נוחות על לקוחותיהם הנ”ל, אלה התכסו בטענות על סודיות בנקאית. קשה שלא לתהות אם מערכות פיננסיות איראניות דומות אינן עוברות מתחת לרדאר גם במקומות נוספים. לשתי חברות הקש הבריטיות הנ”ל, אגב, משרדים בלב בלגרביה, אחד המקומות המיוחסים ביותר בלונדון, והם רשומים כדת וכדין על שם חברות קש נוספות בעלות כתובות מדומות ברחבי המדינה.
פרשת חשבונות המסתור האיראניים בבריטניה וקומבינות כספיות אחרות שקשורות ברובן בייצוא הנפט הבלתי חוקי של איראן, בעיקר לסין אך גם למדינות אחרות, מבליטות את הקשיים ואת חוסר העקביות וההחלטיות של המערב כלפי הסוגיה האיראנית גם בנושאים אחרים. בשבועיים האחרונים אמריקה ובריטניה אומנם העצימו במידה ניכרת את התקפותיהן על ארגון הטרור השיעי בעיראק “כתאא’ב חיזבאללה” בעקבות הרג שלושה מחיילי ארצות הברית ועל החות’ים בתימן, אך בו בזמן הודיע דובר משרד ההגנה האמריקאי שאין בכוונת הפנטגון לנהל מערכה ממושכת נגד השלוחות האיראניות בעיראק ובסוריה - אמירה שמעוררת את השאלה: אם לא מערכה ממושכת נגד איראן עצמה, דבר שוושינגטון נחושה להימנע ממנו, וגם לא נגד ה”פרוקסיס” שלה, אז מה כן? גם איש ה־CIA לשעבר והמומחה לאיראן רעואל מרק גרכט קובע: “הם (האיראנים) פועלים כדי שהשלוחות שלהם יהרגו אותנו; אנחנו איננו פוגעים באיראנים עצמם ... השלוחות תוקפות אבל אנחנו איננו תוקפים ישירות את איראן - ולכן אנחנו מפסידים”.
ואולם התשובה לשאלה הזאת מובילה לוויכוח שקיים בוושינגטון מזה זמן, ולא רק בממשל, לגבי מעמדה הבינלאומי של אמריקה, הן בעיני עצמה והן בעיני שותפיה ויריביה, וכן לגבי תפקידה כ”שוטר העולם”. הוויכוח הזה מתנהל במפלגה הדמוקרטית של הנשיא ביידן אך גם בסביבתו של דונלד טראמפ שחותר להיבחר לנשיאות, ולתוצאות הוויכוח הזה יהיו השלכות מעשיות על מדיניות החוץ של ארצות הברית בשנים הקרובות — וגם על ישראל. שואלים בעלי הביקורת: לשם מה אמריקה צריכה בכלל אלפי חיילים בעיראק, ירדן וסוריה כשהמלחמה בדאע"ש נסתיימה - שאלה שמתעלמת, ולא במקרה, מהסוגיה האיראנית על כל היבטיה, לרבות נושא הגרעין שהולך ומתקרב לנקודת אל־חזור. לעומתם יש מי שמשווים את ההתייחסות הפושרת במערב לאיראן לזו כלפי גרמניה הנאצית בתקופת הסכם מינכן. אך יש הבדל: לגרמניה לא היה נשק גרעיני.