ספרו הנבואי והנוגע ללב של ליון פויכטוונגר משנת 1933, "האופרמנים", נכתב ב"זמן אמת": הוא מלווה משפחה יהודית ברלינאית אמידה לאורך אותה שנה גורלית, שבתחילתה התמנה היטלר לקנצלר גרמניה. הרומן נפתח בבוקר שאנן - יום הולדת 50 של ד"ר גוסטב אופרמן, חוקר ספרות נודע, המקיץ משנתו בווילה המטופחת שלו בלב ברלין, אל בוקר שלֵו. אך בשבועות ובחודשים הבאים מתדרדרת העלילה בהדרגה לעבר טרגדיה אישית ומשפחתית; תחנתו האחרונה של גוסטב היא מחנה ריכוז ועבודות כפייה, בדרום אותה גרמניה שהאמין שהיא מולדתו.
מאכזב: חצי שנה למלחמה וישראל עוד לא רתמה את יהדות התפוצות לטובתה | דעה
"הרנסנס נגמר": יהדות ארה"ב לקראת שנים קשות | כך זה ישפיע על כולנו
ניתן להביט על הספר מנקודת ראות כפולה, שכן הוא מגיע אומנם מהעולם ההוא, מגרמניה של 1933; אבל לקרוא אותו היום, בעברית ובישראל, זו חוויה המחזירה אותנו בעל כורחנו אל הכאן ועכשיו.
בעידן קודם - לפני 7 באוקטובר - ישראל גלשה לעימות פוליטי וחברתי חסר תקדים, עד לאותו יום הטבח הנורא שבו עמד השעון מלכת, לפחות לזמן מה. ומאז, המלחמה הקימה עלינו מעין צונמי חובק יבשות המסתער היום אפילו על עצם הלגיטימיות של מדינת ישראל. דובריו הקיצונים מציפים את העולם בקריאות לחיסול "המבצר הקולוניאלי" האחרון, התקוע בגרונו של "הדרום הגלובלי" במזרח התיכון. פוגרום 7 באוקטובר מתפרש, בפי נושאי הדגלים הללו, כמאבק התנגדות לגיטימי ואפילו הכרחי להשגת הצדק ותיקון עולם.
הקולות הרמים הללו נראים ונשמעים ללא הרף ברשתות החברתיות, בהפגנות, ותדיר גם במחאות בעולם התרבות הבינלאומי. לא פעם מבצבצות גם נימות המציפות רגשות ואמונות אנטישמיים, אם בשמאל הרדיקלי, בקרב הפלסטינים והאסלאמיסטים, וכמובן בימין הקיצוני, אך גם ממרכזה "הנאור" של החברה האירופית והאמריקאית, המכוונות אל יהודים באשר הם, לא רק כ"נזק משני", אלא כמטרה.
עם המטען הזה אנחנו קוראים את הספר, המשגר אלינו מעין קריאת אזהרה מהעבר. תוך כדי קריאה, אולי נתאר לעצמנו משפחה יהודית בורגנית מבוססת בימים אלה בברלין. בבית הספר של בנם חושש המורה להעלות את נושא השואה; ייתכן שצלב קרס כבר מרוח על קיר ביתם; הם שומעים איומים באלימות ברחוב, חלקם אף התנסו בתקיפות פיזיות; מחוץ לבית הם נמנעים מהצגת סימנים כלשהם לזהותם, ומסביב, בין השכנים והעמיתים, שתיקה מעיקה המופרעת לעתים בחידודים ארסיים, ובימי זיכרון או אבל - במליצות פוליטיות ריקות.
כמובן שהמרחק בין יהודי אירופה וארצות הברית כיום ליהודי אירופה ב־1933 גדול. אך קריאת ספרו של פויכטוונגר היום מציפה מיד את ההשוואות, כאן כמו שם. הקריאות לחיסול מדינת ישראל כבר אינן מקריות או טריוויאליות, והשפעת היעלמותה תחול לא רק עלינו, אלא גם על היהודים בתפוצות. התוצאה עבורם תהיה נוראה לא פחות: אם ירצו וגם אם ימאנו, לסביבתם – הפכנו שותפים לגורל, לטוב ולרע. ולרוע המזל, היום יש חשש אמיתי שאויבי ישראל מריחים את תחילת ההצלחה בדרך לניצחון ממשי על חברה ומדינה שגם ציבור גדול בתוכה סבור שאיבדה את דרכה, ושנשלטת על ידי חבורה קיצונית, משיחית, נקמנית וגזענית שמעשיה מאשרים את סיסמאות אויביה.
אסוננו יהיה גם אסונם. ב־1933 עדיין הציגה התנועה הציונית ליהודי גרמניה אלטרנטיבה לגטו שהלך וסגר עליהם ב"רייך השלישי" - ה"יישוב" היהודי בפלשתינה. היום הופך המותג "ישראל" לעכור ודחוי גם בקרב רבים מהצעירים יותר בין יהודי אירופה וארצות הברית. עבורם, ללא ישראל פירושו ללא אלטרנטיבה מול הרוחות הנושבות סביבם. לכן, היום יש להם, ולנו, חובה להביט לאחור, אל הסימנים שמשפחת אופרמן שמשרטט ליון פויכטוונגר ב־1933 לא יכולה הייתה לפענח. מבט משותף להם ולנו אל העבר עשוי לסייע להתחיל להבין ולהשפיע על ההווה - ועל העתיד.
הכותב הוא היסטוריון, איש תקשורת וחבר הוועד המנהל של מכון ליאו בק ירושלים, המקיים הערב (רביעי) אירוע לכבוד הספר "האופרמנים"