מה כבר ביקשנו? נשיאת ישראל? רמטכ"לית? רבנית ראשית? רבנית בכלל? לא! ייצוג ראוי בין זוכי פרס ישראל! אשתקד היו ארבע כאלה, שליש מכלל הזוכים, חשבנו שזה הגיוני, אומנם לא שוויוני, אבל סביר. שליש זה התחלה טובה, משם נשאף להתקדם. אבל לא, שנת 2024 החזירה אותנו ל־1953, עת הוענק הפרס לראשונה, לתשעה גברים פורצי דרך ומצטיינים בתחומם. בתקופה שבה מספרים כמה הנשים חשובות ומצליחות, ועדות הפרס לא מצאו לא אמנית, לא ספורטאית, לא אשת ציבור, לא עיתונאית מובילה, גם לא חוקרת או מדענית, שתייצר מראית עין של שותפות שוויונית יותר בין גברים ונשים בעיצוב המדינה והבאתה להישגים.

ההיסטוריה של פרס ישראל היא כבר לא נתון מקרי אלא סטטיסטיקה של 71 שנים. נשים, מחצית מהאוכלוסייה, זכו עד היום ב־15.1% מסך הפרסים שחולקו, וכמו שנהוג להגיד בתחום גברי אחר: "הטבלה לא משקרת". זהו בערך שיעורן של הנשים באזורי קבלת ההחלטות בישראל של 2024. במשרדי הממשלה למשל מכהנים 30 מנכ"לים גברים ומנכ"לית אחת. בראשות החברות המרכיבות את מדד ת"א 125 (125 החברות הציבוריות הגדולות במשק) – עומדים 124 גברים ואישה אחת, ובמטה הכללי של צה"ל – שלוש נשים מתוך 32 חברים. מה הפלא, אפוא, שגם זוכי פרס ישראל מגיעים כמעט כולם מאותו מגדר?

לכל זה סיבות ידועות. תפיסה תרבותית שגבר הוא קרייריסט ואישה היא קודם כל אמא, קושי של אמהות צעירות לעבוד במשרה מלאה בשנות ההורות הראשונות, והדרת נשים מבנית ומוצהרת - כל אלה הם סימני הדרך בשולי הכביש המוביל אל טקס חלוקת פרס ישראל. די לשמוע את סיפורה של זוכת פרס ישראל לשנת 2014, עדינה בר שלום, כדי להבין את הקושי העומד בדרכן של נשים רבות: כאשר ביקשה בר שלום לצאת וללמוד הוראה - נכלאה בביתה על ידי הוריה שדרשו ממנה לשוב ללימודי התפירה. בשלב מאוחר יותר בחייה, חברו הוריה לבעלה בסירובם המשותף לאפשר לה לצאת וללמוד פסיכולוגיה.

אבל דווקא בגלל הקשיים המוכרים והידועים חייבים מובילי המדיניות לעשות הכל כדי להקל על נשים את דרכן והתקדמותן המקצועית. למתן מקום מרכזי בזכייה בפרס ישראל לנשים יש משמעות רבה; עצם הידיעה שכל אישה שזוכה, מעבר להוקרה הלאומית לתרומתה, היא גם השראה ודוגמה לנשים צעירות רבות שעדיין חוות את הקושי של תחילת הדרך או את ההתלבטות אם בכלל כדאי ללכת בה. פרס ישראל לאישה הוא בעל משמעות יתרה, וצריך להשתמש במוסד הזה ובהזדמנות שהוא נותן כדי להאדיר עשייה נשית, ולהציג אותה בחלון הראווה של מיטב העשייה הישראלית.

בעוד זמן קצר נתכנס סביב שולחן הסדר ונספר על יציאת מצרים בהגדה שבה אין אזכור לאף לא אישה אחת. כמצוות "והגדת לבנך", נספר לבנינו כמה עברנו מאז ימי העבדות וההליכה במדבר וכמה השתנו חיינו. בנותינו, בינתיים, ידעו שיש דברים שלא השתנו בכלל, מהימים ההם ועד הזמן הזה.

הכותבת היא יו"ר ויצו