הרפורמה צוברת תאוצה. לא הרפורמה המשפטית בישראל שתקועה בינתיים, אלא הרפורמה החוקתית באיטליה, שם ראשת הממשלה הנמרצת ג’ורג’יה מלוני החליטה לשים קץ לעשרות שנים של שלטון בלתי יציב ורעוע ולעתים מושחת שמנע מאיטליה למצות בצורה אופטימלית את הפוטנציאל שטמון בה, ולהציבה בשורה הראשונה של השחקניות הפוליטיות והכלכליות ביבשת האירופית ובעולם המערבי בכלל.
יוזמתה של גב’ מלוני לא נולדה בחלל ריק. במקביל אליה פועל גוף ציבורי וולונטרי בשם “אנו נשנה” שמאגד בכירים בתחום הכלכלה, המנהל והאקדמיה, שהגיעו למסקנה שהמשברים הפוליטיים הבלתי פוסקים שנובעים מחוסר היכולת להקים ממשלות יציבות ומאריכות ימים (התקופה הממוצעת של ממשלות באיטליה מאז מלחמת העולם השנייה היא שנה אחת בלבד!) פגעו בסיכוייה של איטליה להתחרות כראוי במדינות אחרות ולזכות באמונו של העולם.
שורש כל הרע לדעתם הוא בחוקה שאיטליה אימצה, אך שבעצם הוכתבה לה על ידי המעצמות המנצחות, בריטניה ואמריקה, בתום המלחמה, ושמנעה הקמת ממשלות יציבות ועוצמתיות יותר כתגובה מופרזת לשלטון הריכוזי הקודם בתקופה הפשיסטית, אך גם כדי למנוע מהמפלגה הקומוניסטית רבת־התומכים לכונן ממשלה בראשותה. התוצאה: שיטת בחירות וממשל שאיננה מאפשרת לשום מפלגה להגיע לרוב מוצק בפרלמנט ותחת זאת הניבה הקמת מספר רב של סיעות קטנות ומפוצלות.
ביסוד הרפורמות - הן זו של מלוני והן של “אנו נשנה” - עומדת הצעה לבחירה ישירה של ראש הממשלה שייבחר לתקופה של חמש שנים ולא יהיה תלוי בקואליציות מקרטעות או חשוף לגחמות השונות ולסחר־מכר של שותפיה.
כצפוי, ההצעות הנ”ל לרפורמה חוקתית עוררו ויכוח ער בשדרות הפוליטיקה והסדר הציבורי. והנה נכונה לנו הפתעה: ישראל תופסת בוויכוח מקום מרכזי מאחר שהיא המדינה היחידה שבה נוסה בזמנו רעיון הבחירה הישירה לראשות הממשלה ביוזמה משותפת של יצחק רבין ובנימין נתניהו (ובהתנגדות שמעון פרס ויצחק שמיר), שנכשלה.
המתנגדים לרפורמה באיטליה מצביעים על כך שבישראל השיטה בוטלה כעבור כמה מערכות בחירות כיוון שהתברר שללא קואליציה יציבה ומאוחדת בכנסת גם ראש ממשלה שנבחר ישירות על ידי העם נתקל באותן מגרעות כמו בשיטה הקודמת, ושבנוסף לכך ייצוג מפלגתו של ראש הממשלה בכנסת נפגע.
מלוני ערה לביקורת והיא מציעה ליצור זיקה ישירה בין ראש הממשלה הנבחר לייצוג הפרלמנטרי של סיעתו (בלי לפרט בשלב זה כיצד) והצעתה עדיין מחייבת אותו בקבלת רוב בהצבעת אמון. במידה שאיננו זוכה ברוב כזה או שמסיבות שונות נאלץ לפרוש מתפקידו, נציג אחר מסיעתו יחליף אותו.
לישראל כמובן אפיונים ואילוצים משלה, לרבות הנושא של ייצוג הולם בכנסת למיעוט הלא יהודי וזה של הציבור החרדי והנושא של דת ופוליטיקה בכלל (שבאיטליה הגיעו לגביו להסדר עוד בתקופת מוסוליני), ובנוסף לכך גם אין לה חוקה, וחוקי היסוד שחוקקה אינם תחליף מספק. אך בנושא הבסיסי של שיטת בחירות לקויה וחוסר יציבות שלטונית יש לא מעט מכנים משותפים בינה ובין איטליה, שמחייבים גם אותה בבחינת רפורמות יסודיות, כולל חזרה לרעיון הבחירה הישירה של ראש הפירמידה, כדי להביא, בין היתר, לחיזוקה של הרשות המבצעת וליצירת איזון נכון בין שלוש הרשויות.
אחת ההצעות היא אימוץ שיטת בחירות מעורבת שתגשר בין ייצוג אישי ואזורי לייצוג היחסי הארצי. שיטת הבחירות היחסית הנהוגה בישראל היא תולדה ישירה של הבחירות לקונגרס הציוני ולאסיפת הנבחרים בארץ ישראל מלפני קום המדינה, שחתרו לייצוג מרבי של כל שביב של דעה ועמדה בציבור הרחב. בן־גוריון עמד על ליקויי השיטה מבחינת יציבות השלטון כבר בימיה הראשונים של המדינה, אך לא הצליח לשנותה.
סקרים מראים שאמון הציבור בכנסת, כמו גם בממשלה ובמערכת המשפטית, נמצא בשפל ויש לכך מגוון של סיבות, אך רפורמות מתקנות בבחירת המועמדים והנציגים למוסדות האלה, יחד עם העלאת אחוז החסימה לכנסת, עשויות לשנות זאת ולהביא גם לשיפור הדמוקרטיה הפנימית במפלגות ולרמת הנבחרים. אם איטליה תצליח לחולל שינוי אולי גם אנחנו נוכל להתעודד מכך.