המזמור "חד גדיא" שהושר בסדר הפסח, שנראה כעת כמו זיכרון רחוק, ממחיש ומשקף לנו את אופן התנהלותנו כחברה: החזק מחסל את החלש ממנו, זוכה לעדנה בטווח הקצר, עד שמגיע החזק ממנו ומחסל אותו. זהו חוק הג'ונגל המפורסם, וצריך רק לזכור מי היחיד ששורד בו. רמז: זה לא האדם. זה גם לא החלש ואף לא החזק, שכן תמיד מתגלה חזק ממנו, היום או מחר.
זוהי מלחמת העצמאות השנייה של מדינת ישראל - הפעם על זהותה | עו"ד אהוד פלג
להתחיל בזכויות: כך עלינו לכונן כראוי את החוקה הישראלית
מסיבה זו יצר האדם את החברה האנושית המאורגנת ואת כללי ההתנהגות בתוכה. הכלל הראשון הוא כלל ההגינות – חיה ותן לחיות. כלל זה נועד להבטיח חיים וחופש לכל, כמו גם זכויות וחירויות נוספות, או במילה אחרת – דמוקרטיה.
אבל זה כנראה משעמם מדי, אחרת קשה להסביר מדוע בחלק ניכר מהחיים שלנו אנחנו עוסקים במחלוקות ובסכסוכים עם בני אדם אחרים. תאמרו – כמאמר האמרה העוקצנית "לכל שני יהודים יש שלוש דעות", שזהו חלק בלתי נמנע מהחופש שלנו – להילחם על דרך החיים שנראית לנו נכונה על פי רצונותינו ואמונותינו, ואכן זכותו של אדם לנסות לשכנע אחרים בדעותיו. לשם כך קבעה הדמוקרטיה כללי משחק השומרים על חופש הביטוי.
פרופ' זאב סגל ז"ל המחיש פעם את חופש הביטוי וגבולותיו באמצעות סיפור על הדברן הנלהב שנהג ללוות את נאומיו בתנועות ידיים נמרצות. באחת הפעמים פגע בשוגג במאזין שעמד בסמוך לו ושבר את אפו. הנפגע מיהר לתבוע מהנואם פיצויים על אפו השבור, אך זה התגונן בטענה שחופש הביטוי שלו הוא מקודש. פסק אז השופט: חופש הביטוי של אדם נגמר במקום שבו מתחיל אפו של חברו.
הדמוקרטיה מגינה על מכלול זכויותיו של האדם ולא רק על חופש הביטוי שלו. הזכות לביטחון פיזי ולחיים היא בוודאי אחת מהן. כזו היא גם הזכות לשמירה על זהות לאומית וערכים לאומיים. כאשר הערכים השונים מתנגשים זה בזה, ההכרעה ביחס לאיזונים המתבקשים נמצאת בידי רשויות המדינה: הממשלה, בית המחוקקים ובית המשפט.
עוד קודם לכן מנסים מובילי דעה בציבור להשפיע על מתן עדיפות לדעה שהם אוחזים בה. זהו המשחק הדמוקרטי. הקשיים מתחילים במקום שבו כללי המשחק פוגשים את בני האדם, ואלה לא תמיד משחקים לפי הכללים. יש מקרים שבהם הם אפילו שוברים את הכ(ל)לים. חופש הביקורת לדוגמה מוגן תחת חופש הביטוי, אך קווים אדומים נחצים כשהוא הופך לחופש הביזוי, השיסוי ועלילת השווא. חופש ההפגנה חוסה אף הוא תחת ערך חופש הביטוי, עד שהוא גולש לאלימות ולסיכון חיים.
חווים זאת היטב הסטודנטים היהודים בקמפוסים בארה"ב, אך אל לנו ללכת רחוק: רחובות ישראל הפכו בשנה וחצי האחרונות לזירות של הפגנות סוערות, רוויות רגשות, רגישויות ויצרים. הנושאים שבשמם יצא הציבור להפגין הם ערכיים וגורליים לחייה של המדינה: זכותה של ממשלה נבחרת לשלוט, צביונה הדמוקרטי של המדינה ושחרור החטופים בעזה. מחלוקות אלה סבוכות מעט יותר מסוגיית "שניים אוחזין בטלית" הזכורה מהתלמוד.
קשה לדוגמה לבוא בטענות למשפחה שבנה ובתה נמצאים כבר מעל 200 יום בשבי חמאס בעזה והיא מפגינה נגד הממשלה, אם היא סבורה שזו לא עושה כל שביכולתה כדי לשחררם. מנגד, קשה יהיה גם לבוא בטענות לאב שכול שיחסום בגופו את נתיב הנסיעה של האוטובוס שיוביל אסירים ששוחררו בעסקה לשחרור החטופים, ובהם גם רוצחיה השפלים של בתו. זכותם הדמוקרטית היא לנסות להשפיע, אך בה בעת עליהם לזכור כי במדינה מתוקנת יש ממשלה שתפקידה הוא בחינת מכלול השיקולים והאינטרסים וקבלת ההחלטה הנכונה ביותר למדינה ולאזרחיה.
הכל כתוב במגילה
במשנה במסכת אבות (ג, ב) אמר רבי חנינא: "הוֵי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". מי שישבור את הכלים ולא יציית לכללים, יביא עלינו אנרכיה וכאוס. אין הכוונה שנפסיק להיאבק על דעותינו ודרכינו; אין הכוונה שנפסיק להיאבק על יקירינו; הכוונה היא שלא נהרוס בדרך את צביונה של המדינה ואת הרעיון הציוני. הדבר קשה שבעתיים כאשר יש תחושה בקרב רבים כי הבעיה היא בשלטון עצמו, שאינו תמיד משחק לפי הכללים הדמוקרטיים, ואינו מקבל החלטות המבוססות רק על שיקולים מקצועיים, ענייניים, ובעיקר אחראיים.
מדינות מסוימות במהלך ההיסטוריה לקחו את זה לכיוון של מהפכה – הרס הקיים ובניית החדש. ההרס הצליח, בניית החדש קצת פחות. גם האמרה "היזהר במה שאתה מבקש" מדגימה יפה את הסכנות שבדרך זו, ולהמחשה: עומד חילוני ומתווכח עם חרדי על הכנסת חמץ לבתי חולים בפסח. בשלב כלשהו עוצר החרדי את הוויכוח ושואל את בן שיחו: כמה ילדים יש לך? עונה החילוני: שלושה. משיב לו החרדי: לי יש עשרה. יש דמוקרטיה, נתראה בעוד 20 שנה בקלפי.
מי שמשעין כוחו על הדמוקרטיה הצורנית בלבד, לאמור שלטון (עריצות) הרוב, יגלה בעוד זמן לא רב שהגולם קם על יוצרו. האם אופייה הציוני והדמוקרטי של מדינת ישראל צריך להיות תלוי אך ורק בדמוגרפיה? צביון המדינה צריך להיות מוגן, מובטח ומאובטח באופן שלא ניתן יהיה לשנותו בתככים פוליטיים או במשחקי סחר־מכר קואליציוניים.
הסיבה העיקרית לכך היא כי הבסיס לקיומה של המדינה אינו רק רצון האזרחים החיים היום בישראל, אלא גם חלומם ואמונתם של אבותינו במשך אלפי שנות ההיסטוריה וכוונתם של מייסדי המדינה כפי שהתבטאה גם במגילת העצמאות.
בפרשת אוניית העבדים "אמיסטאד" התקיים בבית המשפט העליון בארה"ב בשנת 1839 דיון משפטי בשאלה למי שייכים העבדים שנחטפו באלימות משבטיהם באפריקה כדי להימכר לעבדות באמריקה. האם הם שייכים לחוטפיהם סוחרי העבדים, למדינה שבבעלותה הספינה שהביאה אותם לחופי אמריקה, לארה"ב שאליה נגררה הספינה, או שאולי הינם בכלל אנשים חופשיים, קורבנות של חטיפה לא חוקית?
ג'ון קווינסי אדמס, פרקליטם של העבדים שכיהן בעבר כנשיא השישי של ארה"ב, התייעץ עם מנהיג העבדים כיצד ניתן לנצח במשפט. הוא שמע מפיו של המנהיג שבמצבים קשים כגון אלה הוא נוהג לפנות לאבותיו הקדמונים וקורא להם לבוא לעזרתו, בנימוק שהם חייבים לסייע לו בהיותו ממשיך קיומם עלי אדמות.
אדמס שאב השראה מעצה זו, ובפנותו לשופטי בית המשפט העליון הפנה למשנתם של חמשת הנשיאים שקדמו לו והתבסס על חזונם באשר לצביונה של ארה"ב, כארצם של האנשים החופשיים. כך הצליח לשכנע את בית המשפט כי העבדות היא פסולה וכי מרשיו היו מתמיד – וכך גם צריכים להישאר – אנשים חופשים.
את המתווה לקיומה ולצביונה של מדינת ישראל יש לעגן במסמך על־זמני - בחוקה - שיעמוד בפני שיני הזמן ובפני מניפולציות ותככים פוליטיים, ויבטיח את יציבות החזון הציוני. חוקה זו תשמש עוגן לדור הנוכחי, מגדלור לדורות הבאים לגבי דרך התנהלות החיים במדינה, ואף תמנע מחלוקות וסכסוכים מיותרים הקורעים ומחלישים אותנו מבפנים. שיקולים פוליטיים מנעו זאת מאיתנו עד כה, וראינו לאן הדבר הוביל.
המצב היום עלול להתפתח מהר מאוד לצומת בחירה בין מהפכה לחוקה. המהפכות ההיסטוריות העקובות מדם והתבונה ההישרדותית צריכות ללמד אותנו איזו היא הדרך הרצויה.
הכותב הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל