בין השואה ל־7 באוקטובר עובר קו מחבר לא רק בגלל אופי הפשעים, אלא גם בגלל התגובה עליהם. משום שבשימושים של חומרים מצולמים אין למעשה מחויבות לאמת כלשהי. וכפי שאפשר להשתמש בצילום היסטורי מהשואה כדי לעורר את הזיכרון, אפשר להשתמש באותו הצילום כדי לעוות או להכחיש את המציאות, כפי שקרה לאחר השואה, וכפי שקרה גם לאחר ה־7 באוקטובר. על אף תיעוד מעשי הטבח, חמאס מיהר לטעון שצה"ל אחראי למותם של האזרחים וביטא זאת באופן רשמי במסמך שהוציא ובו הוא מכחיש את הפשעים המיוחסים לו. ומרגע שהמסמך הופץ הוא הפך פופולרי בקרב פרו־פלסטינים ואנטישמים בעולם.
נתניהו בעצרת ב"יד ושם": "גם אם ניאלץ לעמוד לבד - נעמוד לבד"
מוקף בחטופים רבים: סגן הרמטכ״ל האמריקאי לשעבר חושף פרטים חדשים על סינוואר
גם הנאצים תיעדו את הפשעים. אך בשונה מחמאס, הם לא חשפו אותם, ואנשים פרטיים שהיו ברשותם סרטים מפלילים דאגו להסתירם לאחר המלחמה כדי לא לעמוד לדין. למעשה, התיעוד היחיד בנמצא שבו רואים בפועל רצח המוני צולם במצלמה פרטית ואורכו כפחות מדקה. ולכן, הזיכרון ההיסטורי של השואה לא מתקיים בעיקרו על עדויות מצולמות של ההשמדה, אלא על עדויות הניצולים, סרטים מהחיים בגטו, תמונות וסרטים של בעלות הברית משחרור המחנות, ואף על סרטי תעמולה שהנאצים עצמם צילמו.
אנחנו למדים מכך שהעדויות המצולמות ממצלמות הגוף של המחבלים וסרט הזוועות שהוקרן ברחבי העולם אינם מספיקים כדי להתמודד עם ההכחשה ועם השכחה של פשעי 7 באוקטובר. משום שזיכרון איננו נסמך רק על תמונה או סרטון, אלא על השאלות כיצד ממשיכים להזין אותו בקונטקסט רחב יותר, כיצד מעמיקים את משמעות העדויות ופותחים בפני השומע אפשרות להזדהות. זאת עשו עדויות ניצולי השואה באופן יעיל יותר מסרטי זוועות מהשואה. הן יצרו חיבור בין הדורות, נטמעו בקונטקסט תרבותי שבו הן סופרו לכדי מסגרת שיוצרת משמעות רחבה יותר מהסיפור האישי, ובכך הצליחו לשמר את המשמעות של השואה כסיפור ייחודי בהיסטוריה האנושית על אף מרחק הזמן, ניסיונות ההכחשה ואדישות הולכת וגדלה כלפי ההיסטוריה.
בימים הראשונים של אסון 7 באוקטובר, התמונות מהרגעים שלפני הטבח חיברו את העולם המערבי לסיפור. להקות שמעולם לא הביעו הזדהות עם ישראל שרו לזכר אוהבי המוזיקה. כי נובה סימלה את המערב; חופש, שוויון ואחווה. והסיפור נכנס לקונטקסט תרבותי והצליח לגעת באנשים.
לכן במלחמה על הזיכרון, העדויות של ניצולי הנובה, של השורדים ביישובים, של שורדי השבי, הסיפורים של הקורבנות ועוד, הם חלק מהותי בהנצחה, ולא פחות משמעותיים מהעדויות המצולמות. כל אלו צריכים להיכנס לקונטקסט רחב יותר כדי ליצור הזדהות ומחויבות לסיפור שלנו. לא בכדי מכנים זאת במחקר ההיסטורי של השואה ״עבודת הזיכרון״. זיכרון הוא דבר שמשתנה ומתפתח, ולנו יש מחויבות כלפי הקורבנות והניצולים לוודא שהוא יישמר.
הכותבת היא מרצה לתקשורת וטרור בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה, וחוקרת מטעם הקרן הגרמנית DFG בפרויקט מחקר ארכיאולוגי של סרטים איקוניים מהתקופה הנאצית