כאחד המובילים את המאבק בהדתת מערכת החינוך הממלכתי, אני חש סיפוק לא מבוטל כאשר אני רואה את הלחץ שבו מצוי נפתלי בנט ואת ניסיונותיו הקלושים להתמודד מול המאבק שלנו. גם את המאמר האחרון של קלמן ליבסקינד בנושא, אני קושר לניסיון של בנט להתמודד עם המרי האזרחי שאנחנו מפעילים כלפיו וכלפי האג'נדה שהוא מוביל במערכת. אלא שהפעם התגובה מהצד השני הצליחה להעלות לא מעט חיוכים על פניי. זה קורה כל פעם שאני מגלה מולי אדם שלא הוא ולא ילדיו למדו או לומדים במערכת החינוך הממלכתי, ועדיין מרשה לעצמו לחוות דעה על מצב ההדתה במערכת הזו. אבל לזה כבר התרגלתי. הרבה יותר משעשע לקרוא מאמר שמתיימר להציג עובדות כנגד ה"פייק ניוז" של הצד השני בזמן שהוא עצמו מהווה אוסף של סילופים ועוותים: מזמן כבר לא קראתי מאמר שלש ומעקם את העובדות בצורה כה יצירתית; לכאורה מציג את העובדות אך עושה זאת בצורה כה מניפולטיבית ואבסורדית עד שלמי שכמוני מצוי בעובדות לא נותר אלא להתפוצץ מצחוק. 

הנה דוגמא קטנה - ליבסקינד כותב: "40 עמותות מאוגדות תחת "זהות", כולן פועלות מתוך הקו הירוק, ועדיין ב"מולד" מדברים על "הימין המתנחלי".  רוב עמותות זהות (וכל אלו שאני באתי איתם במגע) מופעלות על ידי גרעינים תורניים שמנהיגיהם היגרו מההתנחלויות שבגבעות כדי להתנחל בלבבות החילוניים מהמרכז, ומעסיקים בנות שירות שמגיעות שלוחות משימה מיישובים דתיים, רובם מעבר לקו הירוק. להגיד עליהם שהם לא מתנחלים זה בערך כמו להגדיר כיפנים את המיסיונרים האירופאים הנוצריים שפעלו ביפן, בגלל שהם חייו ופעלו שם. זו רמת המניפולציה של ליבסקינד.

אבל אני אניח לכל המניפולציות בהן מנסה ליבסקינד לתקוף את הדו"ח של מולד. אני בטוח שאנשי מולד ידעו להגן על עצמם מספיק טוב – וזה לא קשה לאור טענותיו הקלושות של ליבסקינד. אני רוצה להתמקד בנושא שבו אני בקיא במיוחד – התכנית החדשה שבנט מכניס עכשיו לכיתות א'-ט' בבתי הספר הממלכתיים תחת השם המבטיח "תרבות יהודית – ישראלית". טענתו של ליבסקינד היא שמולד מעוותים את המציאות כאשר הם מתרכזים בעידוד שמשרד החינוך נותן לעמותות הדתיות, ומתעלמים מכך שבנט משלב במקביל בבתי הספר הממלכתיים תכנית המתאימה לתלמידים החילוניים. לחיזוק טענותיו מביא ליבסקינד בפירוט טקסטים שלמים מתוך התכנית החדשה שכביכול סותרים את טענת ההדתה שאנו מעלים. אלא ששוב הפוסל במומו פוסל, ולא רק בגלל שכאמור ליבסקינד אינו לקוח של המערכת הזו ולא ראוי שיבהיר ללקוחותיה מה טוב להם, אלא בגלל שדווקא ליבסקינד הוא זה שמציג פרטים מבלי להצביע על התמונה הגדולה, ובכך מעוות אותם מן היסוד.

ליבסקינד מרבה לאזכר מקורות "חילוניים" מתוך התכנית – מאפלפלד ולאה גולדברג ועד יהודה אטלס ויונתן גפן, ואפילו קאנט וסארטר. אבל ליבסקינד לא מתייחס למספרים. הספירה שלנו מראה למשל שמתוך כ 600 קטעי מקורות כ - 400 הם רבניים-אמוניים, כ – 200 לקוחים מהתרבות העברית החילונית ופחות מעשרה קטעים, רובם לכיתה ט', לקוחים ממקורות לא יהודיים. אכן יחס ראוי לתלמיד החילוני שתרבותו מבוססת קודם כל על מיזוג שוויוני בין התרבות העברית לתרבות האוניברסלית, ושהעולם האמוני-רבני לא מהווה חלק משמעותי מחייו. 

אז הנה הדתה מס' 1 – יחס לא סביר בין הדתי לחילוני, והדתה מס' 2 – חוסר איזון לא סביר בין היהודי לאוניברסלי. תאמרו שתכנית כזו שמטרתה לימודי יהדות לא אמורה להכיל מקורות לא יהודיים. אולי, אבל התכנית הזו באה במצב שכבר לפניה יש חוסר איזון מוחלט בין היהודי לאוניברסלי בחינוך הממלכתי – בהיסטוריה, בספרות ולמעשה בכל מדעי הרוח, וזה עוד לפני עשרות העמותות הדתיות המספקות שיעורי העשרה. במה? כמובן שביהדות. ולא רק זאת אלא שהתכנית הזו מתיימרת ללמד על הערכים הנעלים ביותר – כמו חברות, משפחה והיחס לאחר, והכל (למעט אותם מקורות בודדים) מתוך מקורות יהודיים, וגרוע יותר, תוך שילוב לימוד הערכים האלו עם לימוד פולקלור סביב השבת והחגים. ייתכן ולמר ליבסקינד כציוני דתי אין בעיה עם הפורמט הזה אבל אינני יודע מה צורם לחילוני כמוני יותר – העברת המסר שכל הערכיות והמוסר בעולם נמצאים רק בתוך היהדות (מעיין מבוא לגזענות) או העובדה שהערכים שאני מחשיב כנעלים ביותר מעורבבים עם פולקלור ופולחן.

כשיוצאים מהמספרים ומנתחים את הטקסטים ה"חילוניים" בתכנית, זה נעשה עוד יותר גרוע. רוב מכריע של הטקסטים הללו מציג דווקא את הפן הדתי והאמוני בתרבות העברית: מ"אלי שלא ייגמר לעולם" ועד "אלוהים שלי, רציתי שתדע". אינני מכחיש כמובן שיש ממד דתי גם בתרבות העברית ה"חילונית" – אבל הזרקור שהתכנית מפנה לממד הזה מעוות את אופייה. כך למשל מכל כתביו של אחד העם, שרבים מהם ניחנים באתאיזם בוטה, נבחר רק קטע אחד שבו הוא דווקא משבח את השבת. ויש עוד עשרות דוגמאות דומות. ליבסקינד שלא במפתיע מתעלם מהכמות הבלתי נסבלת של תפילות ופיוטים שתלמיד חילוני ייאלץ ללמוד במסגרת התכנית הזו החל מכיתה א' – שכולם מהללים את האל, ומולם אף לא טקסט אחד שמטיל ספק בקיומו. התכנית רוויית מצוות (בעיקר סביב החגים) אבל לא כוללת אף טקסט שמציג את תחושת העונג הכרוכה בשחרור מעול מצוות שאפיינה משכילים כה רבים בתולדות העם היהודי. ובכלל נמחקה כל תקופת ההשכלה; והציונות מוצגת כהמשך ישיר לתרבות הדתית תוך התעלמות מהשבר מהדת שעמד בבסיסה; והתרבות העברית כולה מוצגת רק כסרח עודף של התרבות הדתית, קישוט מצומצם ושטחי לעושר הדתי הגדול.

צודק ליבסקינד שהורתה של התכנית בימי שי פירון – עוד ציוני דתי שתלמידיו אינם לומדים במערכת הממלכתית – ואפילו שחברי רון מרגולין עמד בראש הועדה (ועדיין איני מבין מדוע לא עצר מרגולין את הזוועה הזו). אבל בנט הוא שאימץ אותה והטמיע אותה ולא בכדי – התכנית הזו מתאימה נפלא לערכי הציונות הדתית. הרי הציונים הדתיים אינם חרדים. הם מעולם לא נרתעו מהתרבות העברית ואפילו מטיפת תרבות כללית והכל בתנאי שההיררכיה תהיה ברורה: עליונות התרבות הדתית על זו החילונית. כך פועלת התכנית הזו שמתחנפת לילדים חילוניים עם מוקי ושרית חדד רק כדי להכניס להם מסות של טקסטים רבניים-אמוניים, ושמציגה את בן גוריון וטשרניחובסקי כהמשך והעתק דהוי של שרשרת הדורות הרבנית. אם זו לא הדתה, אינני יודע מהי הדתה. 

התמהיל הזה מלהיב את ליבסקינד? שייאמץ אותה בבתי הספר הממלכתיים-דתיים בהם לומדים ילדיו. כהורה חילוני לילדים במערכת הממלכתית אני סבור שבנט חוטא כלפיי פעמיים – גם בדחיפה הבלתי נלאית של העמותות הדתיות כפי שדו"ח מולד מציג כה יפה וכפי שאני וחבריי חווים בבתי הספר של ילדינו, וגם בקידום התכנית הזו שראוי היה שתשלח לגניזה עוד לפני שהיא חודרת לבתי הספר.