בחודש האחרון אני חולמת בעיניים פקוחות על שנת הלימודים הקרובה. אני מתכוננת ומכינה את הכיתה, את סביבות הלמידה והמשחקים. צריך לגזור אותיות, להכין תיקיות, לעצב תגיות למגירות ועוד ועוד. הראש עסוק בכתיבת מערכי השיעור, בבחירת שירים וסיפורים ובתכנון מוקפד של החודשים הראשונים.
הימים שלי מלאים קריאה של תקנון בית הספר, חוזר מנכ”ל, תוכניות חדשות של משרד החינוך והמון מדריכים למורה. הקריאה מציפה סימני שאלה ומעלה לבטים. בחיפוש מתמיד אחר שיפור דרכי ההוראה, אני מנסה לחבר בין הראש ללב. הראש מכיר את העבודה, אבל הלב מסרב להיכנע לאינספור מערכים ותוכניות לימודים. הלב מתרגש לקראת מפגש עם הילדים, מפגש עם עיניים חדשות. מאחורי כל זוג עיניים - סיפור. כל אחד שנכנס לכיתה מעניק לי הזדמנות להיות משמעותית עבורו, פותח צוהר לעולמו.
להיות מחנכת כיתה א’ זו התלהבות במשרה מלאה: מכתיבת המילה הראשונה, מהניסיון לקשור שרוכים לבד, מהפעם הראשונה שילד קורא סיפור בקול רם, מלראות אותם עוזרים זה לזה להוציא מחברת מהתיק וחולקים עוגייה בהפסקה. התלהבות לקרוא סיפור כשאני מחופשת לאחשוורוש (כולל זקן), לשיר בקולי קולות ולרקוד את ריקוד הציפורים בכל יום שישי. אני רוצה לאחל לעצמי: הלוואי שאצליח להעניק לילדים ולילדות את אהבת האדם, אהבת הקריאה ושמחת היצירה. הלוואי שאצליח להופיע בצבעים הטבעיים שלי, לזהור ולהעניק השראה, להתלהב ובעיקר להמשיך לחלום.
הכותבת היא מחנכת כיתה א’ בחיפה וסטודנטית לתואר שני בהוראה רב־תחומית במכללת אורנים.
הביאה לדפוס: עפר לבנת