יש לומר את הדברים במפורש: שאלת הסרת חסינותו של חבר כנסת כדי שאפשר יהיה להעמידו לדין פלילי אינה רק עניינו הפרטי של הנוגע בדבר. "חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם", שנחקק עוד ב־1951 הוא מאבני היסוד של חוקתה של ישראל ולכן נקבע בספר החוקים שלה כבר בראשית ימיה, ביחד עם חוקי יסוד כגון חוק השבות וחוק הכניסה לישראל.
 

החוק, שנחיצותו הפכה קריטית במיוחד בימים אלה, קובע במדויק את נקודת המפגש החוקתית בין נבחרי הציבור לבין רשויות אחרות שמופעלות בידי מי שאינם נבחרי ציבור. הוא מעביר במפורש את זכות המילה האחרונה לידי נבחרי הציבור, כך מקובל גם במדינות אחרות. אין לאף גורם, לבד מהרשות הנבחרת, סמכות להדיח את ראש המדינה באמצעות הליך חקירתי־משפטי. 
 

נקודת האיזון הזאת נקבעה גם בגלל העוצמה שאיננה תמיד בת ריסון שבה מחזיקות רשויות שהופקדו על אכיפת החוק – ולאור החשש מפני שימוש לרעה בסמכויות אלה. לא אחת, ולא רק אצלנו, מתגלה שהיעדר פיקוח אפקטיבי על הרשויות האלה גורם לשיכרון כוח – ולהרגשה שנבחרי הציבור כפופים להן. 
 

הבכיר מבין אלה שאינם נבחרי ציבור הוא, כמובן, היועץ המשפטי לממשלה. אין חוק המסדיר במפורש את סמכויותיו או את היקף עצמאותו. מהות התפקיד נגזרת מחוקים שונים ומדברים שנאמרו, בזמנו, בוועדה שהעומד בראשה היה שמעון אגרנט. מאיר שמגר, יועץ משפטי לממשלה בעברו, הגדיר את היקף סמכויותיו של נושא התפקיד – אולם בכך לא תמה הסאגה.
 

התפקיד התעצם והלך כאילו מעצמו, עד שהיום הוא הפך למעין תמנון רב־זרועות שפועל ביחד עם פרקליטות המדינה, לטעמי במטרה להשליט מונרכיה משפטית שבוחרת את ממשיכיה. השיטות הן רבות. בוועדה לבחירת שופטים הן קיבלו את הביטוי הכי מוחשי. שם שלט ביד רמה במשך שנים רבות אהרן ברק – ועשה בה כבתוך שלו. את דורית בייניש, ממשיכת דרכו, הוא בחר באופן אישי. מינויה הושלם, אגב, בימיה של ממשלת מעבר.
 

שיטות אחרות לשמירת כוחה הבלתי מרוסן של מערכת אכיפת החוק, שאין דומה להן בשום מקום אחר בעולם, מוצאות את ביטוין למשל באמצעות מכרזים הסגורים בפני מי שאינו מגיע מן המערכת; מה שמבטיח נאמנות ללא סייג.
 

כך או כך, משהו צריך לקרות כדי שמה שמתרחש לנגד עינינו בימים אלה ישתנה. כתב האישום החפוז, הלא ממוקד, המלא בחורים משפטיים נגד ראש הממשלה הגדיש את הסאה. אין בו דבר המצדיק את הטיעון שעל בנימין נתניהו לפנות את כיסאו. 
 

אבל כאשר תידון שאלת הסרת חסינותו של נתניהו לא זאת תהיה השאלה. השיקולים שיהיה על ועדת הכנסת לשקול, מכוח החוק, יהיו ציבוריים. לא משפטיים. שאלות כגון תום הלב של מי שעומד מאחורי כתב האישום יהיו בוודאי במרכז הדיונים; כמו גם שאלות של אכיפה בררנית.
 

יש כעת הזדמנות לנצל את נקודת המפגש בין הרצון של מערכת אכיפת החוק לקבע את כוחה בדרך של העמדה לדין של ראש ממשלה מכהן ולגרום להפיכה שלטונית לבין יכולתה של המערכת הנבחרת לרסן את כל הגורמים הבלתי נבחרים; מה שיבהיר לכל, שהעידן שבו הכול שפיט ושכל העולם משפט, תם. 

קביעה שנתניהו זכאי לחסינות מפני העמדה לדין כל עוד הוא עומד בראש המדינה תהיה נקודת התחלה טובה.