שנת 2020 אינה מבשרת טובות לאוכלוסיית העיוורים והחירשים, גם בנוגע לשילובם בתעשיית האמנות, הבידור והתרבות. רק כ־100 שחקנים עיוורים וחירשים מועסקים במדינת ישראל, רובם בתיאטרון נא לגעת, והשאר באופן חובבני, בשבעה מרכזי תרבות ואמנות לאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים (על פי נתוני משרד התרבות). 
 
הדרת שחקנים עיוורים וחירשים מתעשיית הבידור ומהעשייה התרבותית, יוצרת מצוקה אמיתית עבור אותם שחקנים ואמנים, הנאלצים להתמודד עם בעיות פרנסה ואי־יכולת להשתלב כאזרחים וכעובדים התורמים ומועילים לחברה. אך ההפסד אינו רק שלהם אלא גם שלנו – הרואים והשומעים. משום שעשייתם התרבותית מאפשרת פתיחת צוהר לעולמם המרתק, וחשיפה באופן בלתי אמצעי לאישיותם, אתגריהם ושגרת יומם. אך כיצד נעשה זאת מבלי להיחשף לאנשים עיוורים וחירשים, בין אם בתוכניות הלימודים, במקומות העבודה, ואפילו בתוכניות הטלוויזיה, במופעים או בהצגות? 
 

לרובנו לא יוצא להקדיש מחשבה לאופן שבו אנשים עיוורים וחירשים חווים את העולם, או לתהות איך הם מרגישים ועם אילו אתגרים וקשיים הם מתמודדים. האמנות, התיאטרון והמשחק הם דרכים נפלאות לגלות זאת. למעשה, רבים מהשחקנים העיוורים והחירשים ניחנים ביכולת משחק מרגשת וטוטאלית (דווקא בגלל מצבם הייחודי), ומהווים נכס עבור כל גוף תרבותי, אולם המציאות העגומה מראה שמעטים מעוניינים להעסיקם. 
 
ההדרה החברתית והתעסוקתית אינה מסתכמת כידוע רק בעולמות האמנות והתרבות – באחרונה פרסם שירות התעסוקה נתונים מטרידים, שלפיהם כרבע מכלל דורשי העבודה המתייצבים בלשכות התעסוקה הם אנשים עם מגבלה. זה לא סוד ששוק העבודה בישראל 2020 רחוק מלהיות שוויוני כלפי אוכלוסיות “מיוחדות”, אבל כאשר מביטים על היקף התופעה, קשה להישאר אדיש. 
 
השינוי נמצא בידיים של כולנו. למעשה, זו חובתנו המוסרית. החל משינוי התפיסות שיש לנו על אנשים עם מגבלה והדבקת תוויות מוטעות מיסודן, ועד מתן הזדמנויות תעסוקה שוויוניות. נכון, העסקת עיוור־חירש היא עניין מורכב המצריך הנגשה, הכשרה, ציוד טכנולוגי ועוד, אך היא אפשרית ובטווח הארוך משרתת את כל הצדדים, ובראש ובראשונה אותנו כחברה. 
 
שינוי המציאות באמצעות תקנים וחקיקה מחייבת, הוא צעד שראוי שייעשה, אך הוא לבדו לעולם לא יספיק. לקבל את ה”אחר” זה קודם כל בלב. שילובם במרחב הציבורי, במקומות עבודה ובמופעי תרבות ואמנות הוא הכלי היעיל ביותר לעשות זאת, כיוון שהוא מאפשר לקיים דיאלוג שוויוני בין אנשים עם מגבלה לבין הקהל הרחב. 
 
חינוך ותרבות הם כלים שלובים. הגברת התמיכה הממשלתית במוסדות תרבות החושפים בפני הקהל הרחב את עולמם של העיוורים והחירשים תסייע לחולל את השינוי התפיסתי המיוחל, וכפועל יוצא גם להשתלבות מוגברת במקומות התעסוקה ובחברה. לא הכל צריך להימדד בערכים של כדאיות כלכלית. מדובר במבחן חברתי ומוסרי שאותו אנחנו מחויבים להוביל.

הכותב הוא מנכ"ל מרכז התרבות והאמנות נא לגעת ביפו