כשראיתי השבוע את הידיעה על כנס הנשים שמארגנת מפלגת ש"ס, חשבתי על בג"ץ 1823/15, תמי בן פורת נגד רשם המפלגות ואגודת ישראל, ועל כך ששוב צדק מי שאמר "הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל". 

גם בלי התזכורות של פייסבוק בימים האחרונים קשה לשכוח את חורף 2015, את הפעולות שעשינו בתוך החברה החרדית, ואת כיתות הרגליים מחוג בית לחוג בית על מנת להישמע. בפברואר 2015 הזמין "פורום דבורה" מועמדות לכנסת ה־20 על מנת שיציגו את המצע הביטחוני־מדיני שלהן. קמפיין "לא נבחרות לא בוחרות" היה באותה תקופה אייטם מבוקש. רחלי איבנבוים, שהכירה נשים ב"פורום דבורה" מממשקים אחרים, הוזמנה ככוכבת הקמפיין, ועקב נסיעה שלה לחו"ל ישבתי אני כנציגה על הספה.

האירוע הדגיש את השוני בין "הפמיניזם החרדי" - שרק החל את צעדיו המהוססים, ומפגשיו נערכו במרתפים טחובים מושכרים לפי שעה בבני ברק או בין הררי כביסה וילדים טרוטי עיניים של מי מאיתנו - לבין הפמיניזם הבורגני הישראלי הממוסד. במטבחים המבולגנים שלנו נשמעה דרישה לייצוג קומץ נשים הכמהות לקול; אבל בסלון שבו התארחתי נשמעה כבר הדרישה ליישום החלטת האו"ם 1325, של נשים שלא מסתפקות בקול אלא מבקשות להשמיע אותו בסוגיות של מדיניות שלום וביטחון.  

גפני, דרעי וליצמן, צילום: יונתן זינדל, פלאש 90גפני, דרעי וליצמן, צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

ייתכן שאילו הייתה שם רחלי איבנבוים כמתוכנן, או דוברת אחרת של הקמפיין, הבג"ץ לא היה נולד. כל אחת מאיתנו לקחה את הקמפיין ואת המסרים למקומות אחרים. אני הדגשתי את "ההכשר" שנותנת המדינה למפלגות החרדיות להדיר נשים, וציינתי שאין מדובר רק במאבק פנים־קהילתי. התביעה שיש לנו היא למוקדי הכוח בקהילה, וגם למדינה שמאשרת את הדרת הנשים ונותנת להן יד. בכנסת - כרטיס הביקור הדמוקרטי של המדינה, יושבות מפלגות שבתקנון שלהן קיימת אפליית נשים מובנית, והתקנון אושר על ידי רשם המפלגות ו"הוכשר". 

משפטנית אחת בחדר, עו"ד תמר בן פורת, ניגשה אליי ואמרה שהיא עומדת להגיש בג"ץ בעקבות הדברים שלי על העוול הזה. הסברתי לה שזה עדיין מוקדם ומורכב מדי לנו - הנשים החרדיות, אבל היא הייתה נחושה להגיש את הבג"ץ - "איתנו או בלעדינו". בשלב הזה הסתייגו כולן מהמהלך. הפחד משיתוף הפעולה עם מי שמסומן בחברה החרדית כאויב קדם לכל דיון מעמיק בשאלת הסיכויים וההיתכנות של מהלך כזה. 

נקודת המפנה הייתה כשעורך הדין אבינעם כהן ממרכז "קונקורד" הצטרף לעתירה כידיד בית המשפט, ולאחר מכן הצטרפו עשרה ארגוני נשים נוספים כעותרים, בהובלת פרופ' נטע זיו ועמותת "איתך מעכי - משפטניות למען צדק חברתי", שדחפו לנוכחות ולמעורבות של נשים חרדיות ככל שניתן ולנייר עמדה שהוגש בשם "נבחרות". העובדה שגם ש"ס מפלה נשים באמצעות סעיף בתקנון ולא "בהתנדבות" כמו שחשבנו מלכתחילה התבררה מאוחר יותר, וכאן נכנס לו שוב המזל - הפעם של ש"ס. 

העתירה שהוגשה על ידי רות קוליאן, שיוצגה על ידי מרכז רקמן, "הוקפאה" עד לאחר מתן פסק דין בעתירה העוסקת באגודת ישראל, וכך במשך שלוש שנים וחצי זכינו לשמוע רק את טיעוני המפלגה האשכנזית בנוגע לשאלה מדוע אין היא משלבת בתוכה נשים. הטיעונים לא היו הלכתיים וכללו אמירות מקוממות כמו "אין במפלגה גם ילדים", והתפתלויות משונות סמי־קומיות סביב השאלה התיאורטית האם "מפלגת שמנים" מחויבת להכניס לתוכה "רזים".

בעקבות העתירה לבג"ץ - אגו"י התחייבה לשנות את התקנון ולמחוק ממנו את המילה "איש". ש"ס הגיעה לדיון בבית המשפט העליון מוכנה, ויכולה הייתה להסתפק בהצהרה כי המצב אצלה שונה בתכלית השינוי - אין בתקנון את המילה "איש" - ולכן הוא אינו מפלה נשים כלל ועיקר, ולזכות בהסכמת בית המשפט לכך.

אז אם אגו"י מחקה את הסעיף המפלה ובש"ס מסתבר לא היה כזה מעולם, מדוע ממשיכה ההדרה להתקיים? התשובה פשוטה: כי הם יכולים. כי הסוגיה הזו של היעדר נשים חרדיות מהמפלגות החרדיות ממוסגרת כבעיה שנשים חרדיות אמורות לפתור בכוחות עצמן, ולא ככתם על הדמוקרטיה הישראלית שכל אזרחיה מממנים באמצעות כספי מימון מפלגות ואשר פוגע בכלל הנשים בחברה.

אין צורך במצגות, בדיאגרמות ובגרפים. אין ולו אישה חרדית אחת סביב שולחן מועצה מקומית חרדית. המספר הוא אפס. לא תת־ייצוג. לא ייצוג לא מספק. אין ייצוג. וככל שזה נוגע למפלגות החרדיות ולשותפים שלהן בקואליציה - עכשיו או בעתיד - גם לא יהיה. מיידלע, דעי את מקומך ושבי בלול. או אם את ממש מתעקשת, תיכנסי מהחלון, תזחלי מחור המנעול, תסתנני למפלגות שאינן חרדיות, תפתחי מפלגה, תקימי רשימה או תסתפקי ב"מועצת נשים" מאחורי הקלעים או בכנס פעילות שמכריז על "הצבתן במרכז הבמה", בתנאי שהבמה הזו לא ממוקמת במקום שבו מתקבלות החלטות.

כשש"ס ביקשה להתקבל לקונגרס הציוני, הודיעו לה שהיא חייבת להציב ברשימה לקונגרס נשים. וראו זה פלא, היא הציבה נשים מקצועיות מתאימות ורהוטות, שנושאות נאומים מפעם לפעם. כשמדינת ישראל תתעשת ותרצה למחות את החרפה שבהדרת הנשים מעל גבי כרטיס הביקור הדמוקרטי שלה, הכנסת, באמצעות החלטה חקיקתית כי בכל מפלגה חייב להיות ייצוג לנשים - יהיו גם במפלגות החרדיות נשים.

למה זו בעיה של כולנו? כי אנחנו מממנים את זה באמצעות כספי מימון מפלגות, וכי צורכיהן של חצי מיליון נשים חרדיות לא מיוצגים בכנסת, כמו גם צרכיה של החברה החרדית המתחדשת כולה למען האמת, וכי הזכות לייצוג היא זכות אדם בסיסית שנשים נאבקו עליה שנים ארוכות. היא לא ניתנה להן, אגב. נשים לא קיבלו זכות בחירה. הן נאלצו לשבות רעב. לפוצץ תיבות דואר. לנפץ חלונות ראווה. להיעצר. לעבור הזנה בכפייה. להיות למרמס מתחת לרגלי סוס עד שהצליחו להתחיל לסדוק את החומות לפני 101 שנה. אני מאוד מקווה שזה לא מה שמצופה מנשים חרדיות לעבור בדרך להשגת זכות האדם האלמנטרית לייצוג. גם לא לחכות לעוד מזל.

הכותבת היא פעילה חברתית חרדית ודוקטורנטית בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב

tguvot@maariv.co.il