אחרי 75 שנה: האו”ם מציין 75 שנה להיווסדו, אך נוכח הקורונה הוא נאלץ לבטל באחרונה את אחד מאירועי השיא בלוח השנה הדיפלומטי. פסגת מנהיגי העולם, הפותחת מדי ספטמבר את מושב העצרת הכללית, לא תתקיים השנה. פסגה זו מכנסת בעיר אחת, ניו יורק, בבניין אחד, מטה האו”ם, ובאולם אחד, אולם העצרת הכללית, ראשי ובכירי מדינות לשבוע של דיפלומטיה אינטנסיבית. גם ראשי ממשלות ושרי חוץ ישראלים הפוקדים את האירוע, מנצלים אותו למרתון של מפגשים בילטראליים עם מקביליהם מרחבי העולם, ובכלל זה מהעולם הערבי והמוסלמי.

על שלוש אבני יסוד מושתת האו”ם: שלום עולמי, זכויות אדם ופיתוח כלכלי־חברתי. הניסיון מוכיח כי שלום ושמירה על זכויות אדם לא מושגים, וכנראה לא יושגו, באמצעות האו”ם, שכן הפוליטיזציה והאינטרסים הלאומיים חזקים מדי. אין זה מפתיע שהארגון מקיים חשבון נפש מתמשך על יעדיו, על הפער בין מדינות מפותחות למתפתחות, ועל המתח בין ה”טוב העולמי” החרות על דגלו (שרבים מתייחסים אליו בציניות), לבין האינטרסים הלאומיים. דווקא בעולם הפיתוח החברתי־כלכלי, הארגון מפלס דרך ומעמד של שחקן גלובלי משפיע. הגדרת “יעדי המילניום של פיתוח בר קיימא” על ידי האו”ם – מונח שהפך למרכזי בשיח הפיתוח העולמי – היא הביטוי הבולט להצלחת הארגון להמציא עצמו מחדש בתחום זה.

נאום נתניהו בעצרת הכללית של האו''ם (צילום: רויטרס)נאום נתניהו בעצרת הכללית של האו''ם (צילום: רויטרס)

לישראל היסטוריה של יחסים מורכבים עם האו”ם. במשך שנים, האמירה “או”ם שמום” שיקפה את האסטרטגיה הישראלית מול הארגון ואת החשדנות וחוסר האמון כלפיו. הזירה הרב־צדדית נתפסה כעוינת לישראל. בה בעת, ישראל מהווה דוגמה כיצד למרות אתגרי ביטחון וקיימות, אפשר להפוך ממדינה מתפתחת למדינה מפותחת, משגשגת ויציבה, מהמובילות בחדשנות, מדע וטכנולוגיה, חקלאות, מים, רפואה וביטחון. ישראל מהווה “מעבדת פיתוח” ומודל למדינות נוספות, וסיפור ההצלחה שלה הוא נכס ו”כרטיס כניסה” לליגת העל של דיפלומטיית הפיתוח באו”ם.

שנת 2000 הייתה שנת מפנה ראשונה במעמד ישראל באו”ם. הפיכתה ממדינה מתפתחת למפותחת, וקבלתה לקבוצת המדינות המערביות באו”ם אפשרו לישראל להיות פעילה ונוכחת יותר בארגון. הדיפלומטיה הישראלית זיהתה את ההזדמנויות שבכך, כולל היכולת להתנער מדיפלומטיית “סכום אפס” באו”ם, הממוקדת בסכסוך הערבי־ישראלי, לטובת השתלבות בסדר היום האו”מי. ישראל מפעילה בצורה מושכלת את “העוצמה הרכה” שלה בזירה הרב־צדדית, שתורמת לחוסן הלאומי.

השינוי התפיסתי תורגם למהלכים שהפכו את ישראל לחלק מסדר היום הגלובלי וחיזקו את מעמדה הבינלאומי: ביוזמת ישראל מאמצת עצרת האו”ם מדי שנה, וברוב גדול, החלטות על “טכנולוגיות חקלאיות לפיתוח” ו”יזמות ככלי לפיתוח”; מומחי מים, ביטחון, מזון, חדשנות, טכנולוגיה ולוחמה בטרור מישראל מוזמנים תדיר לגופי האו”ם, וחולקים מניסיונם; סדרת הסכמים בין ישראל למוסדות האו”ם מהווה מסגרת לשיתופי פעולה מקצועיים בעולם; נציגים ישראלים נבחרים לתפקידים בגופי האו”ם ושווקים חדשים נפתחים בפני חברות ישראליות דרך האו”ם. שינוי פרדיגמה זה לא מתעלם מהאתגר המדיני באו”ם, שימשיך ללוות אותנו. אך הרחבת המעורבות הישראלית לתחומים נוספים, שמעבר לסכסוך במזרח התיכון, מאפשרת לקצור רווחים מדיניים, ביטחוניים, כלכליים ותדמיתיים.

הצורך של הארגון לעצב כיום מחדש את סדר היום העולמי מעניק לישראל הזדמנות להעמיק את שיתוף הפעולה עמו. ישראל צריכה להוסיף ולקדם אסטרטגיה דיפלומטית חדשה באו”ם, להתנער מתסביכי העבר ולאמץ גישה יוזמת שבה תתנהל ככל אחת מהחברות בו, בזכות ולא בחסד.

הכותב הוא שגריר בדימוס וממלא מקום המשלחת הישראלית לאו"ם לשעבר. לאחרונה פרסם נייר מדיניות על יחסי ישראל והאו"ם במיתווים - המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית.