לאחר למעלה מ־70 שנות נידוי במרחב האזורי, זכתה מדינת ישראל הריבונית להכרה באור יום. זה לא שלא היו יחסים בין ישראל לבין איחוד האמירויות ומדינות נוספות במרחב עוד קודם לכן, אך כעת הוצאה מהארון המאהבת הסודית - זו שכולם ממילא ידעו עליה. ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין הם רק בבחינת ספתח להסכמים נוספים עם מדינות אחרות באזור, אך בעיקר הם מהווים פריצת דרך תודעתית. נשבר החרם, פשוטו כמשמעו. אם נניח לרגע את הציניות והפוליטיקה בצד, מדובר בצעד היסטורי וחשוב, גם אם אינו נטול מורכבות ומחירים משמעותיים.

נאום נתניהו בטקס חתימת הסכם השלום. באדיבות הבית הלבן

כמי שחייתה במשך מספר שנים במצרים, שמנהיגיה הקדימו את זמנם ובאומץ בלתי רגיל קידמו את השלום בינה לבין ישראל לאחר מלחמות עקובות מדם ומשקעים קשים, אינני יכולה להתעלם מהעובדה שבניגוד לשלום החשוב, האסטרטגי והקר עם מצרים, השלום המדובר עם מדינות המפרץ טומן בחובו נורמליזציה, חום וחיבוק פומבי ולא מתנצל.

המילה "נורמליזציה", "תטביע" בערבית, היא לא פחות מקללה במדינות שכנות שעמן כרתנו ברית שלום לפני עשרות בשנים. הפעם זה כבר אחרת. הכותרות בעיתונים באיחוד האמירויות והכיתוב בעברית בטלוויזיה הממלכתית של דובאי ביום החתימה על ההסכם הם הכרזה ברורה שאיננה משתמעת לשתי פנים - אנו לא מתביישים עוד בקשר שלנו עם ישראל. הקשר הוא בבחינת "חלאל". כשר. ההסכמים בינינו לבין איחוד האמירויות ובחריין הם צעד משנה מציאות. מדובר בהכרה בזכות קיומה של מדינת ישראל והפסקת התניית הנורמליזציה בפתרון מלא של הסוגיה הפלסטינית והקמת שתי מדינות לשני עמים.

ההתנגדות הפלסטינית להסכמי השלום (צילום: רויטרס)ההתנגדות הפלסטינית להסכמי השלום (צילום: רויטרס)

בין יצחק לישמעאל

זה לא שמדינות המפרץ אינן מעוניינות בפתרון הסוגיה הפלסטינית. הרחוב שלהן מעוניין בכך, ולכן ההנהגות עצמן אינן יכולות להתעלם מהסוגיה. אלא שהרוב במפרץ לא מתעניין מספיק בסוגיה הזו כדי להפסיק את שגרת יומו ולהתנגד למנהיגים השולטים בבחריין ובאיחוד האמירויות עד אשר יימצא פתרון לסכסוך הישראלי־פלסטיני. בנוסף, הציבור, בעיקר באיחוד האמירויות, אינו מוכן עוד להתנות את ההתקדמות הכלכלית, המסחרית, התרבותית, והטכנולוגית באזור בסיפוק כבודה של ההנהגה הפלסטינית הנוכחית בגדה המערבית ובעזה. "הפלסטינים יעלו על הרכבת". זה פשוט לא יקרה בתחנה הראשונה.

השם "הסכם אברהם" מקפל בתוכו משמעות נפלאה, שללא ספק הובאה בחשבון כשנבחרה הכותרת. אברהם אבינו הרי לא הצליח בחייו לאחד את שני בניו, יצחק וישמעאל, אך שניהם קברו אותו יחד לאחר מותו. האחווה הכריעה את העוינות, גם אם לרגע, לנוכח המאורע הגדול שהוא מות האב. הסמליות איננה נעלמת גם מעיני הוגי הדעות ברחוב הערבי בישראל. הם מבינים כי חלף העידן שבו ההנהגה הפלסטינית היושבת בעזה וברמאללה מכתיבה לעולם כולו ולמרחב האזורי בפרט מתי תיכנס ישראל למעגל המקובלים בשכונה. וזה לא מוצא חן בעיניהם.

בכל רשתות הטלוויזיה ובמדיה החברתית הערבית מתראיינים חברי הכנסת מהרשימה המשותפת ומתבטאים נגד ההסכם. בכך הם מעלים את חמתם של בלוגרים, הוגי דעות וקובעי מדיניות באיחוד האמירויות. חלק מהמתנגדים, הנמנים עם מפלגת בל"ד, אף מרחיקים לכת וטוענים כי יש בהסכם כדי "לזרוע הרס במרחב האזורי ובעולם כולו" - כפי שאמר ח"כ מטאנס שחאדה בראיון לגאולה אבן סער בכאן 11.

אלא שכרגיל, הציבור היהודי בישראל נוטה להתרשם מהרחוב הערבי בעיקר כפי שהוא בא לידי ביטוי מפי המנהיגות הפוליטית שלו בכנסת. זו הרי מתראיינת תדיר, הן בתקשורת הבינלאומית והאזורית והן בזו הישראלית. במקרים רבים ההנהגה הפלסטינית בכנסת לא מייצגת נאמנה את דעת הקהל. מי בעצם שומע את האזרח הערבי הפשוט? מעט מאוד ישראלים יהודים.

אותו רחוב ערבי מתחלק על פי רוב לשתי קבוצות לא שוות בגודלן. הקבוצה הגדולה יותר כוללת את האזרחים שנאבקים על הישרדותם לנוכח המצב הכלכלי הרעוע ממילא של החברה הערבית בישראל, וביתר שאת בעיצומו של משבר הקורונה. הקבוצה הקטנה יותר מונה אנשי עסקים ממולחים ומסודרים היטב כלכלית, שרואים בהתפתחויות במפרץ חלון הזדמנות מרהיב, מרגש ומצוין לקידומם העסקי והכלכלי. את הקבוצה האחרונה לא שומעים כמעט בכלל. את העסקים כדאי לקדם בשקט ובפרופיל נמוך, כדי לא לעורר קנאה בקרב שאר הציבור הערבי. "לא לפתוח עיניים", כלשון הסוחרים.

ללא קשר לעמדות פוליטיות, ובין שזה מוצא חן בעיני כולם ובין שלא, החברה הערבית בישראל - שמונה כחמישית מכלל האוכלוסייה - היא חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. כעת, עם ההתפתחויות משנות המציאות שמתרחשות באזור, זו היא שעתה של אוכלוסייה זו, שנהנית מיתרון השפה ומהיכרות מעמיקה עם התרבות האזורית.

אי אפשר להפריז בחשיבות היתרונות הללו בכל הנוגע לקידום היחסים העסקיים, המסחריים והכלכליים בין השותפים בשני הצדדים. מקבלי ההחלטות בתחום המדיניות והכלכלה בישראל, באיחוד האמירויות ובבחריין כבר יסתדרו עם ההסכמים הגדולים והעסקאות האסטרטגיות ללא סיוע מיוחד. אלא ששאר הציבור יכול בהחלט ליהנות מפירות השלום בהרבה מובנים, עסקיים ומסחריים, וכאן טמון יתרון משמעותי לאוכלוסייה הערבית. זו, להערכתי, לא תפספס הזדמנות, כפי שממליצים לה מנהיגיה הפוליטיים.

tguvot@maariv.co.il