הבעיה המרכזית של מלחמת יום הכיפורים (לפחות בראשיתה) הייתה "המחדל" הצה"לי יותר מאשר "המחדל" המודיעיני (שכבודו במקומו מונח). אסביר את קביעתי זאת, וכן שההקשרים מאוד אקטואליים.

מעל לכל הייתה בצה"ל ובצמרת הביטחונית קונספציה שסאדאת לא יעז לצאת למלחמה כי הוא יודע שצה"ל חזק ממנו, ולכן הוא יירתע מכך. את סאדאת ראו כנוסע במכונית קטנה מאוד, ומולו טסה משאית ענקית שבה יושב דיין. ההתנגשות קרובה. מי יסטה מהכביש? כמובן שסאדאת. התפיסה שהנחתה אותנו הייתה שההיגיון שלנו הוא כמו ההיגיון של סאדאת; שלמלחמה יש רק שתי תוצאות (כמו שהיה ב־1967): ניצחון או הפסד. אבל המחזיקים בתפיסה זאת שכחו שישנן עוד תוצאות למלחמה, כמו ששני הצדדים יכולים גם להפסיד וגם לזכות. ובכלל, מי הוא השופט הקובע? חמור מכך, כל הצמרת הצבאית והמדינית לא הבינה שסאדאת אינו מעוניין לנצח, שמטרת המלחמה שלו היא מדינית במהותה, ולכן צנועה במטרותיה האופרטיביות: לצלוח, לתפוס שטח קטן, לגרום לישראלים אבידות, לערער את תפיסת הביטחון שלהם, לעורר מהומה בינלאומית ולקרוץ לאמריקאים. הייתה א־סימטריה ברורה בינינו לבין סאדאת בחשיבה ובתפיסת ההתמודדות הצבאית.

מערך הסגר ערב יום הכיפורים (דוברות המשטרה)

וכאן אני מגיע לכשל הקריטי של צה"ל והצמרת. עלתה אצלם כמובן השאלה: ואם טעינו ובניגוד לכל היגיון סאדאת יפתח במלחמה, ואליו יצטרפו הסורים, מה נעשה אז? התשובה הצה"לית הייתה: "אז הסדיר יבלום!", והגרעין החזק של הסדיר הוא בראש ובראשונה חיל האוויר. ונקודה להסברה מול שגיאה נפוצה: ההתרעה למלחמה שאמ"ן התחייב לה בפני צה"ל הייתה 24־48 שעות על מנת לאפשר את גיוס וריכוז כל הסדיר, והצבתו בעמדות על פי תוכנית ההגנה הפיקודית. ההתרעה של אמ"ן לא הייתה מיועדת למילואים. הללו מגויסים תוך כדי ניהול קרב ההגנה על ידי הסדיר, ותפקידם לבצע את התקפת הנגד הגדולה מעבר לתעלה.

ועכשיו בואו ונראה מה קרה לסדיר. ראשית, הוא לא הוכן כראוי מול האסטרטגיה המצרית (והסורית) החדשה שגובשה לנוכח לקחי התבוסה ב־1967: מערך גדול של טילי קרקע־אוויר נייד על מנת לנטרל את חיל האוויר הישראלי, וכמויות גדולות של טילי נ"ט (סאגר) המופעלים על ידי חי"ר על מנת לנטרל את השריון הישראלי. צה"ל חשב שהוא נמצא ב־1967. לשריון לא היה ציוד להתמודדות מול הסאגרים: לא מרגמות, לא מקלעים, לא טקטיקה. לחיל האוויר לא הייתה תשובה לטילי הקרקע־אוויר. נמוגו כל התקוות שתלו בו, ובראשן שהוא זה שיסייע לסדיר לבלום. הוא לא היה יכול, אלא אם כן יתאבד ויופל על ידי הטילים.

גולדה ודיין בתום הקרבות בגולן, מלחמת יום הכיפורים (צילום: רויטרס)גולדה ודיין בתום הקרבות בגולן, מלחמת יום הכיפורים (צילום: רויטרס)

שנית, הסדיר עצמו לא היה "בעמדות", על פי תכנית ההגנה של פיקוד דרום, ובצפון הייתה היערכות בלתי מאוזנת: חטיבה וחצי בצפון הרמה מול חצי חטיבה בדרומה, שם פרצו הסורים וכמעט הגיעו לכנרת. שלישית, בהקשר למילואים: כל מילה מיותרת על מצב הימ"חים.

בימים ההם לא ראינו את המציאות כפי שהיא, אלא את זו שהייתה בראש שלנו, ועל פי זה פירשנו אותה. זאת בעיה תמידית, וכל אחד מאיתנו צריך לשאול עצמו בימים אלו: מהו הסיפור על המציאות שיש לי בראש ועל פיו הפרשנות שלי? למשל, הקורונה אמיתית, וכך הסגר, או שהיא בדיה פוליטית?