לא רק הומו: היכולת של בן זוגו של השר לביטחון פנים אמיר אוחנה, אלון חדד, להגיד שהמאבק של הקהילה הגאה "נגמר", היא אולי ההוכחה לכך שהוא בעצם צודק. ולפני שכל "ההומואים המקצועיים", כלשונו של השר הבכיר מהליכוד שהתראיין לחדשות 13 אמש, יתחילו לקרוע את שערותיהם בזעם, יכול להיות שהדברים האלה הם דווקא יותר לטובתם מאשר נגדם.

באופן אוטומטי, אין כעס קל יותר מאשר הכעס שאפשר להפנות לליכודניקים שמצליחים "להפתיע" בכל פעם מחדש עם ארסנל דעות שחותר אפילו תחת הזהות של עצמם. כלומר, הנה ליכודניק, במקרה הזה הומו - והוא עדיין מצליח להיות "חשוך" כלפי עצמו. הפלא ופלא, הביביזם מצליח להפוך את חברבורות הנמר. כלומר, אם אתה ביביסט, אז אתה מחוייב לא רק לסל הדעות, אלא גם לזהות המתלהמת.

"די, זה כבר לא אישיו, בואו נתקדם", אמר חדד להילה קורח. אם הייתי הומו בעצמי, הייתי אולי עוצר רגע ומעביר אחורה את הטלוויזיה רק בשביל להתחמם מעצבים שוב. למה אדם כזה קובע שהמאבק נגמר? בשביל כל כך הרבה הומואים במגזרים שאינם פריבילגיים, ואינם בקשר רומנטי ארוך שנים עם שר בכיר בממשלה, הוא עדיין חי, קיים ובועט להם בעכוז כל יום.

יכול להיות אם כך, שחדד הוא פשוט סתם פריבילג שכבר שכח מה המשמעות של המאבק הלהט"בי מכורח היותו מקורב לאדם ששבר את הפרדיגמה, והפך להיות השר ההומוסקסואל הראשון בישראל, ועוד מהליכוד. ואם כבר העברנו אחורה את הטלוויזיה כדי לראות שוב את הקטע הזה ולרתוח מכעס, אולי כדאי שכבר נשמע את הקונטסקט לדברים.

אי שם בתחילת 2015 אוחנה התחיל להתבלט בתור מועמד ראוי לצמרת הליכוד. הוא הגיע במטרה ברורה שגם עוברת טוב מאוד בכתבה - לא להיות ההומו שעושה דברים בשביל הומואים, אלא סתם להיות הומו שהוא גם בן אדם, שהוא גם ליכודניק, שהוא גם ביביסט. הוא גם אמר את זה לא אחת להילה קורח, והתאמץ להראות זאת גם באופן הנגינה שלו על גיטרה חשמלית והירי בכל מיני סוגי נשק חם (כי זה תחביב). וכמו פעם, שהאשימו אותו אנשים מהמחנה הפוליטי הנגדי "בבגידה בקהילה" לא אחת, על כך שלא קידם חוקים המיטבים עם קהילת הלהט"ב מתוך משמעת קואליציונית, אוחנה העז בעזות מצח שמאפיינת רק ביביסט מטורלל לומר להם: "אבל לא הצבעתם לי".

אלון חדד תוקע אצבע בעיניים של מובילי המחאה המוצדקת וארוכת השנים של הקהילה הלהט"בית, לא כי הוא צודק, אלא כי הוא יוצא נגד הטבעיות הבלתי נסבלת שהם (ארגוני זכויות הלהט"ב) מנסים לצייר - למאבק פוליטי לחלוטין. זה כואב לשמוע מישהו שחושב אחרת על חוק הנישואים הגאים, במיוחד אם הוא באופן טבעי חייב להשתייך לתפיסת העולם הזו, שמחייבת אותו להאמין במוסד הנישואים הרבני כמוצאם האחרון של חברי הקהילה הגאה להיות חלק שווה מהאוכלוסייה.

אמיר אוחנה ומשפחתו (צילום: צילום מסך מתוך הפייסבוק)אמיר אוחנה ומשפחתו (צילום: צילום מסך מתוך הפייסבוק)

זה אולי שיעור בסבלנות שאין כמותו, שכן, המשמעות של סבלנות (וגם של חופש הביטוי) היא בלתי נסבלת למי שצריך לסבול את הצד השני, או להקשיב לזה שלא משתייך לתפיסת העולם שלו. אלון חדד ואמיר אוחנה מעדיפים להיות ימנים, ליכודניקים, לפני שהם הומואים שמזדהים עם הרעיונות של קהילת הלהט"ב (ולא חשוב מה הצד הפוליטי שלה במפה, אם בכלל היא ממוקמת על המפה הפוליטית).

אין שום דבר פסול בלהיות קודם כל בן אדם עם מחשבה עצמאית, שמחליט בעצמו להיות קודם כל ביביסט - ורק אז הומו. זו גם ההוכחה האולטימטיבית שיש מי שינסו תמיד להפוך את הקהילה הגאה ונטייה מינית לפקטור פוליטי. ומה תעשו? תגידו שחדד פריבילג, תשברו לו את הידיים ואת הרגליים כי הוא לא מאמין במאה אחוז בדעות שבאות "בילט-אין" עם הזהות המגדרית שלו - בסדר. עדיין מותר לו להרגיש בעצמו שהמאבק שלו נגמר.