מטריד וכמעט בלתי נתפס לראות את מאות החיילים האמריקאים החמושים פרושים במסדרונות הקפיטול בוושינגטון לקראת השבעת הנשיא ביידן, אך זה מחויב המציאות בעקבות מחדל האבטחה החמור לפני שבועיים. אולי לא פחות מטריד לראות כיצד הדמוקרטיה האמריקאית נרמסת עכשיו לא רק מצד הימין הפוליטי, אלא גם משמאלו. הדמוקרטים בקונגרס, בעידוד התקשורת הממוסדת, מנצלים את מעשי הבריונות בגבעת הקפיטול ומה שקדם להם, כולל נאום ה"אני איתכם" של הנשיא טראמפ, למסע נקמנות והשפלה לא רק נגד הנשיא המובס, אלא גם נגד הכמעט 50% מהאמריקאים שהצביעו בשבילו. בכך הם מחמיצים הזדמנות, אולי היסטורית, לאחות את הקרעים בחברה האמריקאית ולהתייצב כמאחדי האומה. היוזמה לקיים תהליך הדחה הזוי נגד טראמפ, שימיו כנשיא ממילא הגיעו לקצם, הוסיפה שמן למדורה.
ארצות הברית מתגאה בצדק במסורת הסובלנות שלה, בהבטחת חופש הדיבור והדעות על פי התיקון הראשון במגילת העצמאות שלה, אך כמעט מיום היווסדה, ובעצם עוד לפני כן, היא גם חוותה תקופות שבהן עשו עקרונות אלה פלסתר. לא תמיד ברור מאיפה זה בא — כמו מגיפת הקורונה שהתפשטה במהירות הבזק. ציד המכשפות בסיילם ב־1692 היה תקדים מני רבים, אך לא רק ענייני דת או פוליטיקה יצרו מוקדי תבערה בחברה האמריקאית, אלא גם נושאי תרבות. כך, למשל, ב־1849, המשטרה בניו יורק נאלצה להתערב כשהמון מוסת העלה באש תיאטרון שהוצג בו "מקבת" של שייקספיר, וכתוצאה מקרבות הרחוב שהתפתחו בעקבות זאת, 20 איש, משני הצדדים, נהרגו ומאות נפצעו. העילה הייתה, כביכול, חילוקי דעות אמנותיים, אך למעשה הסתתרו מאחורי תקרית הדמים מאבקי מעמדות ושנאת זרים (להקת השחקנים הייתה בריטית ברובה).
ככל שהאירוע הנ"ל נראה חריג ויוצא דופן, הרי שחיי התרבות ועולם ההשכלה ממשיכים להוות אחת הזירות המרכזיות באמריקה לעימות שפורץ מדי פעם בין סובלנות וחופש דעות מזה — למתנכלים להם מזה, מימין ומשמאל כאחד. שנות ה־40 וה־50 של המאה הקודמת ראו את חוק מקקארן, סנאטור דמוקרטי דווקא, שסעיפיו ביטלו בפועל רבות מהחירויות הבסיסיות שבחוקה האמריקאית וסללו את הדרך למקארתיזם שפשה בשדרות החיים האמריקאיים ובפרט בתרבות, כשעשרות אמנים נושלו ממשרותיהם ונאלצו לצאת לגלות. עכשיו הגיע תורו של המקארתיזם השמאלי - ולאו דווקא רק כריאקציה לטראמפ, אלא כתופעה שהקדימה אותו. באוניברסיטאות מתרחבת תופעת "התקינות הפוליטית" הן בקרב המרצים והן בקרב התלמידים, כולל השתלחויות אנטישמיות ואנטי־ישראליות, שמשמעותה דיכוי בעלי דעות שאינם מתיישרים עם השמאל; הטלת חרם בלתי רשמי (ולפעמים רשמי) על סופרים ומחזאים שאינם מקבלים את דעות השמאל; פיטורי פרופסורים ומורים שביקרו את ביידן, או הסתייגו משיטות הפעולה של Black Lives Matter, הגוף שנוסד כדי למחות על אלימות שוטרים נגד שחורים, אך הפך בינתיים לתנועה רדיקלית, או שיצאו נגד ארגוני שמאל קיצוניים ואלימים כמו "אנטיפה"; קריאה לנידוי אנשי חינוך והוראה בשל דעותיהם; עיסוק בשכתוב ההיסטוריה ודרישה לניפוי ספרים של מרק טוויין, תומס וולף ואחרים ממדפי הספריות הציבוריות.
כל אלה הם מסימני ההיכר של המסע המכונה "ביטול התרבות" המזכיר מסעות דומים במשטרים חשוכים. 150 אנשי רוח בעלי דעות מגוונות ברחבי ארצות הברית פרסמו בשנה שעברה מכתב התרעה ציבורי נגד "ביטול התרבות" תחת הכותרת "האיום על מוסדות התרבות" ונסקלו בהשמצות ובקללות מידי השמאל בתרבות ובתקשורת. גם בעקבות ההתרחשויות האחרונות בפוליטיקה, דיכוי חופש הדיבור והדעה העלה הילוך: הרשתות החברתיות נחסמו בפני טראמפ ובפני גופים ויחידים שנחשדו באהדה יתרה אליו, פעולה שהיא ספק חוקית, ואף ספגה ביקורת חריפה מפי הקנצלרית אנגלה מרקל והממשלה הצרפתית. ואילו חוזה לספר על עמק הסיליקון, ללא כל קשר עם הפוליטיקה העכשווית, שנכתב בידי סנאטור רפובליקני מתומכי הנשיא, בוטל על ידי המו"ל "סימון ושוסטר".
חבל שגם ארגונים יהודיים כמו הוועד היהודי האמריקאי וארגון הרבנים הרפורמיים נכנסו לקלחת הזאת - החלטה שפוגעת במעמדם האל־פוליטי ועלולה גם להביא לתגובות אנטישמיות. יש מי שטוענים שהשמאל הוא מטבעו טוטליטרי, אך גם אם זה מוגזם, המגמות האנטי־ליברליות ששוטפות היום את אמריקה חייבות לעורר תמיהה ודאגה.