משבר הקורונה חייב להוביל לשינוי מהפכני בכל הנוגע לאופן שבו מתקבלות החלטות ניהוליות הרות גורל המשפיעות על חיי האזרחים. הגיע הזמן לבחון מחדש כל "דפוס ניהולי", כשהדברים נכונים גם בנוגע לקיבעונות שגויים בתחום המימון והאשראי. 

כיום בעלי העסקים הקטנים והעשירונים הנמוכים הבאים לבקש אשראי/הלוואה/מימון מהבנק נתקלים בחומה כמעט בלתי עבירה; בני המזל שמצליחים להציץ לעברה השני מגלים שם מחירים מופקעים וריביות רצחניות.

והכל בחסות החוק ובפיקוח בנק ישראל. אלא שמימון ואשראי הם הדרך היחידה ובדרך כלל גם היעילה ביותר על מנת לייצר צמיחה או הכנסה. אם אנחנו שואפים למגר את העוני ולהעניק לאנשים חכות במקום דגים, הרי שחובה עלינו לשנות את האופן שבו אנו מתייחסים למונח "ניהול סיכונים".

אחת הפרדיגמות המוכרות בכלכלה אומרת שככל שהסיכון עולה, עולה גם הריבית. וההפך. הגיע הזמן להסתכל על הפרדיגמה הזו מזווית שונה.

האם העשירונים התחתונים או בעלי עסקים קטנים בהכרח נמצאים ברמת סיכון גבוהה יותר? או שאולי פשוט קל יותר לדחוף להם מסלולים ומחירים יקרים? הריטואל מוכר. כל לקוח עובר חיתום בבנק.

אלא שלפעמים, כפי שקרה למאות אלפי אזרחים בשנה האחרונה, מגיעים פיטורים או כוח עליון או מחלה חלילה, והנה בעיני הבנק הלקוח הופך "בעייתי". המשמעות? אפשר להשית עליו ריבית מנופחת. מנועי צמיחה? שיקום כלכלי? אינטרס לאומי? הצחקתם את שורת הרווח.

הבנק ההודי המפורסם "בנק גרמין" (Grameen) שנוסד ב־1983 על ידי מוחמד יונוס, זוכה פרס נובל לשלום ובעל מדליית החירות הנשיאותית של ארצות הברית, הצהיר כי יפעל למיגור העוני באמצעות הענקת מיקרו־קרדיט; מתן הלוואות קטנות לאנשים ממעמד נמוך שאין סיכוי שיקבלו הלוואה בבנק גדול.

המודל הכלכלי הוא שאותם אנשים הם יזמים שמעוניינים להשקיע את כספם, להקים עסקים וליצור שותפויות, כך שגם יוכלו להחזיר את הכסף. אם אחד מחברי הקבוצה מתקשה, יתר הלווים מתגייסים למענו, כפי שהוא יתגייס למענם במקרה הצורך.

יונוס הבין שהלוואה חייבת לסייע לאדם להגיע לעצמאות כלכלית, לא להיות אבן ריחיים על צווארו ולגרור אותו ללופ אינסופי של חובות. כיום מעניק הבנק הלוואות לכ־2.1 מיליון איש בכ־37 אלף כפרים ומעסיק לשם כך כ־12,500 עובדים ב־1,084 סניפים ברחבי בנגלדש. 94% מההלוואות ניתנות לנשים ולמעלה מ־98% מההלוואות משולמות חזרה לבנק על ידי הלווים (שיעור גבוה מהשיעור הממוצע בבנקים מערביים). 

לסבתא שלי לא היה "בנק גרמין" ישראלי. היו לה עשרה ילדים להאכיל, אבל היא לא הייתה נרדמת בלילה אם הייתה חייבת אגורה למישהו. עם משכורת נמוכה ומוסר עבודה יוצא דופן היא יכולה הייתה להיות לווה מצוינת, אבל הבנק לא התייחס אליה. ותהיו בטוחים שמעולם לא סיפרו לה שיש גם הלוואות בתנאים נוחים יותר.

את הסיפור הזה עלינו לכתוב מחדש. המשימה הלאומית של שיקום הכלכלה ויצירת מקומות עבודה מחייבת את מקבלי ההחלטות לצאת מאזור הנוחות. חמלה, גם בכלכלה, היא לא מילה גסה ולא חולשה עסקית. את החמלה שהפגינו הבנקים לא פעם דווקא כלפי הטייקונים ובעלי ההון, הגיע הזמן לנתב למי שראוי לה באמת. הפתרונות קיימים – הגיע הזמן לפתוח את הראש. 

הכותבת היא חברת כנסת ממפלגת ימינה וראש השדולה לכלכלה הוגנת