התקשורת הישראלית ורוב הציבור היו עסוקים בסבב האחרון, כמו בכל סבב קודם, בציפייה לניצחון ישראלי במערכה הצבאית ובמערכה על דעת הקהל. בשני המקרים היו הצלחות טקטיות זמניות והפסדים אסטרטגיים. הבעיה היא שהציבור והתקשורת אינם מודעים למחדל האסטרטגי של הדרג הפוליטי, מפגינים הערצה מוגזמת לצבא ולעומת זאת מפנים טענות לא מוצדקות כלפי משרד החוץ.

שני הארגונים - הצבא ומשרד החוץ - עושים את עבודתם בכישרון רב. הצבא מפגין יכולות מרשימות גם בתחום פגיעת חיל האוויר ביעדי חמאס וגם בתחום ההגנה על אזרחי המדינה על ידי כיפת ברזל. משרד החוץ הצליח ביכולות דיפלומטיות מרשימות לספק לממשלת ישראל מרווח פעולה מדיני רב ולגיטימציה בינלאומית לפעולה. בשני המקרים ההצלחה הטקטית הזאת לא הצליחה להיות מתורגמת למדיניות בת קיימא בשל היעדר אסטרטגיה מדינית. לא הצבא ולא משרד החוץ אמורים לעצב את המדיניות, אבל המנהיגים שלנו אינם רוצים לשמוע ונכשלים פעם אחר פעם.

בני גנץ ובנימין נתניהו בישיבת הממשלה (צילום: רויטרס)בני גנץ ובנימין נתניהו בישיבת הממשלה (צילום: רויטרס)


כל עוד מדובר בזווית הצרה של הזכות של ישראל להתגונן מפני טרור הטילים שמכוון על אזרחיה יש הצלחות, משום שזו מטרה ראויה ולגיטימית. אבל מבחינה אסטרטגית אין פתרונות לסוגיה הפלסטינית, שחמאס הוא חלק ממנה, לא בשדה הצבאי ולא בשדה ההסברתי. אנחנו משתמשים כל פעם בצבא המשוכלל שלנו כמי שמחזיקים בידם פטיש ורואים בכל בעיה - מסמר. אנחנו מטפחים את הצבא ומשקיעים בו כספים ובכל פעם שולחים אותו לעוד סבב עם חמאס שבו הוא מפגין את יכולותיו האימתניות, אבל לא פותר כלום. בתקשורת מתראיינים ללא הרף קצינים בהווה ובעבר שמפרטים בקול גברי סוגיות טכנו־טקטיות ומשלהבים את דמיון הציבור ביכולות הצבאיות.

לעומת זאת, אנחנו לא משקיעים בכלל בהסדרה דיפלומטית ובה בעת מפנים אל הדיפלומטיה טענות על כך שיש ביקורת כלפי ישראל בדעת הקהל. אז הרשו לי לגלות לכם סוד: אין דרך להסביר את המדיניות שלנו. לא את חוסר המעש המדיני, לא את התמשכות הכיבוש ללא אופק, לא את ההחלשה המכוונת של הגורמים הפרגמטיים בחברה הפלסטינית, לא את החוק המפלה של נכסי נפקדים בירושלים ולא את הפרת הסטטוס קוו בהר הבית שמנוצלת על ידי עמותות מתנחלים להבערת האזור בחסות הממשלה.

מהומות בהר הבית (צילום: ג'מאל עוואד, פלאש 90)מהומות בהר הבית (צילום: ג'מאל עוואד, פלאש 90)


הציבור הישראלי מתייחס למערכה האחרונה כמו לקודמותיה מזווית צרה של התמודדות לגיטימית של דמוקרטיה נגד טרור, אבל העולם שרואה תמונות מזעזעות מעזה של אזרחים, ביניהם ילדים רבים, כקורבנות הסבבים הללו – שואל: מה עשיתם כדי למנוע את הסבב?

אני מרגיש מחובר לצבא שלנו כקצין לשעבר וכהורה לילדים שעושים ועשו בו שירות משמעותי. לבי גם יוצא אל הדיפלומטים של משרד החוץ. תנו להם לעסוק בדיפלומטיה אמיתית ותראו תוצאות. גם הצבא הטוב באזור, וגם משרד החוץ המוחלש שלנו, שיש בו דיפלומטים מעולים, לא יוכלו למנוע סבב נוסף, לא יוכלו להחליש מהותית את חמאס ולא יוכלו להביא שלום וביטחון לתושבי ישראל והאזור ללא מדיניות חוץ קוהרנטית לקידום הסדרים ארוכי טווח. אסור לנו ליפול למלכודת של גורמי הימין שמנסים לשכנע אותנו שנידונו לחיות על חרבנו תוך קיום משטר כיבוש בן שני דורות על מיליונים ושאפשר להסביר את המדיניות חסרת השחר הזאת, הפוגעת בראש ובראשונה בקיומנו כמדינה דמוקרטית. 


הכותב הוא מנכ"ל J street בישראל, ויועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות; חבר בוועד המנהל של מכון מתווים ובוועדת ההיגוי של יוזמת ז'נבה