הקורונה מסרבת להיעלם, ושוב עולים סימני שאלה לגבי פתיחת שנת הלימודים. הרחבת נקודת המבט לגבי המטרות הנמדדות של החינוך מהישגים וציונים לרווחה נפשית ויכולות חברתיות, תשמור על המערכת מתפקדת.

"מי שקיבל את ההחלטה להעביר את הלמידה לזום, למד בזום?", זו הייתה אחת השאלות שהעלו בני נוער בהפגנה שארגנו בנובמבר 2020 על זכותם לשוב ללימודים. "אל תסגרו אותנו לבד בחדרים", צעקו, וקיוו שמישהו ישמע אותם. מעטים שמעו, וכיתות ה' עד י' ישבו בבית כמעט עד סוף שנת הלימודים.

בני נוער לא אמורים להפגין בעד זכותם הבסיסית ללמוד ולהתפתח. מערכת החינוך הציבורית היא יותר מהעברה של ידע קנוני, היא גם המקום שבו ילדים הופכים לאנשים, שבו נערות מעצבות את זהותן העצמית, שבו נולדים אידיאלים, תפישות ויכולות לעתיד.

הקורונה טלטלה את מערכת החינוך בדברים הבסיסיים כמו הצטיידות ויכולות דיגיטליות, אך גם הדגישה את הצורך לטפל בדברים הסמויים מהעין, שהם לאין שיעור חשובים יותר, כמו היכולות הרגשיות והחברתיות של ילדים ומתבגרים. במובן המערכתי, השיבוש היה גם חיובי, בזכות גמישות, אוטונומיה ויצירתיות שהתאפשרו במסגרות החינוכיות. אך ברמה האישית והמשפחתית הפגיעה הייתה קשה.

לעתים מה שהבדיל בין ילדים שקמלו לבין אלו שפרחו לא היה ידע לימודי אלא החוסן האישי. הלימודים זזו הצדה מכיוון שהיה ברור שבלי תשתית של יכולות כמו ויסות רגשי, ניהול עצמי, אמפתיה או אינטראקציה חברתית - כל מגדל הקלפים שנקרא בית ספר יתמוטט.

בניית יכולות רגשיות וחברתיות מותאמות גיל היא אחת המסקנות המתבקשות מתקופת הקורונה. סגירת בתי הספר באדישות יחסית, הציפה את הידוע: אין יעדים ברורים של מיומנויות קוגניטיביות, רגשיות וחברתיות, בכל שכבת גיל. כאשר הוחלט לפתוח, נקודת המבט שדרכה התקבלו ההחלטות הייתה כלכלית ולא חינוכית. הכיתות הנמוכות נפתחו כדי לאפשר תעסוקה להורים, הכיתות הגבוהות כהכרח בגלל הבגרויות, וכיתות ה' עד י' נותרו סגורות. זו נקודת התורפה של המערכת: מה שלא נמדד לא חשוב. ואם זה חשוב, אין ידע מעמיק לגבי יעדי התפתחות בכל גיל.

בשיחות עם הורים וצוותים עלה הקושי של ילדים בכל הגילים בלמידה עצמית, מה שעודד אותנו לחשוב על פיתוח כלים מותאמים לטיפוח מיומנויות אלו, כאשר לכל גיל יש יעד משלו: אם בגן נשאף כי הילד ידע לתאר בעצמו דברים שהוא אוהב ללמוד ולשפר בעזרת התמדה, ביסודי אותה מיומנות תבוא לידי ביטוי בקבלת משימה בתיווך ותרגול לבד, ובחטיבה נרצה לראות שהתלמידה יודעת להציב לעצמה מטרות לימודיות עם בניית תוכנית למימושן.

הצוותים משקיעים, התלמידים מתאמצים, אך על מה מלבד ציונים הם מוערכים? האם לא חשוב שנערה תדע לתכנן את הלמידה שלה וללמוד בצוותא? האם לא חיוני שנער ידע להתמודד עם כישלון ויזכה להערכה על כך?

עלינו להעריך ילדים ומתבגרים באופן רב־ממדי, על מנת לתת במה לתפקידם השלם של גננות, סייעות, מחנכים ומחנכות, שמתוך ה"אין" של הקורונה יצרו "יש" חינוכי יצירתי ופורה.

בואו נוודא שבניית יכולות בין־אישיות ותוך־אישיות היא חלק מהלמידה מלידה עד י"ב. בואו ניצור מערכת שקופה ושיתופית של יעדים רחבים המותאמים באופן פרטני לכל תקופת גיל. הקורונה היא הזדמנות לא לוותר על חינוך אחר. ניתן יחד ליצור את הכפר השלם להתפתחות מיטבית של הילדים, שהם הרבה יותר מהישגים וציונים. 

שירלי רימון ברכה היא מנהלת מנהל החינוך בעיריית תל אביב, וחברה בוועדה המייעצת של הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות, המובילה את מיזם Zoom Out Challenge לשיקום חברתי־רגשי לתלמידי כיתות ה'־י'.