לקראת פתיחתה של שנת הלימודים, כדאי לבדוק אם מערכת החינוך ממלאת את ייעודה החשוב בעיצוב האומה הישראלית. קיימות שלוש נקודות מוצא לבדיקה זו. נקודת המוצא הראשונה היא מהן מטרותיה של מערכת החינוך ואם היא עומדת בהן. שתי המטרות הראשונות של מערכת החינוך המעוגנות בחוק חינוך ממלכתי הן:
1. "לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו".
2. "להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם וחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים".
לשם השוואה, המטרה של "ביסוס ידיעותיהם של התלמידים בתחומי הדעת והמדע" (מתמטיקה למשל) מופיעה רק במקום השישי. על כך אמרו חז"ל: "דרך ארץ קדמה לתורה". האם התנהגותם של בוגרי בתי הספר בחיי היומיום מעידה על כך שמערכת החינוך עמדה בשתי מטרות אלה?
נקודת המוצא השנייה לבדיקת העמידה ביעדים של מערכת החינוך היא כיצד נראית החברה הישראלית בעקבות ביצועיה של מערכת החינוך.
בחינתה של המציאות בארצנו, זו שבית הספר אמור להיות עבורה "בית היוצר לנשמת האומה", כדבריו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, משקפת תופעות הרחוקות מלהיות מקור לגאווה: אנוכיות, מרפקנות, חוצפה, אלימות וחוסר הגינות. ייאמר מיד, יש גם נקודות אור המצילות מעט מכבוד תדמיתה של האומה הישראלית, אך דומה שהתופעות השליליות בולטות בחיינו יתר על המידה בהתנהגות הנהגים בכבישים, ברמאות, בהונאה בחיי המסחר והעסקים, בגילויי התעמרות והטרדה ביחסי עבודה, באטימות של פקידי ממסד ובהתבטאויות פוליטיקאים.
בסקר של המרכז לקידום ההגינות בישראל, שנערך באוגוסט 2019 על ידי מכון המחקר גיאוקרטוגרפיה בראשותם של פרופ' אבי דגני וד"ר רינה דגני, ענו 80% מן הנשאלים במדגם ארצי מייצג של הציבור בישראל כי הם נתקלים כמעט בכל יום או לעתים קרובות במקרים של חוסר הגינות - חוסר התחשבות, חוסר כבוד וחוסר יושר. על כך נאמר: בתוך עמם הם יושבים.
נקודת המוצא השלישית היא מה חושבים הצרכנים של מערכת החינוך – התלמידים, ההורים והציבור. הסקר של המרכז לקידום ההגינות בישראל חשף גם כי 79.4% מן הציבור סבורים כי בתי הספר לא עוסקים מספיק בנושאים של כבוד, יושר והתחשבות, ויש לציין כי 78% מהם הורים לילדים עד גיל 18. שעת המחנך המפורסמת, המענה העיקרי בבתי הספר למטרה הראשונה של חוק חינוך ממלכתי, מתגלה לא פעם במלוא חדלונה. מסקר שערכו לפני כ־20 שנה חניכי המדרשה הישראלית למנהיגות חברתית "נחשון" בקרב 104 ראשי מועצות תלמידים של בתי ספר תיכון, עלה כי פעמים רבות שעת המחנך מוחלפת בהשלמת חומר במקצועות הלימוד, או שמבררים במסגרתה עניינים מנהליים שונים ולא עוסקים באופן רציני בנושאים ערכיים. ספק אם מצב זה השתנה מאז באופן משמעותי.
גישה בעייתית
המסקנה המסתמנת מכל האמור היא כי מערכת החינוך - הזרוע הממשלתית שהייתה אמורה לעצב לנו את חברת המופת שתשמש "אור לגויים", כנראה רחוקה מלמלא את ייעודה בתחום זה. אומרים כי החינוך מתחיל מן הבית. זה נכון, אך אם מרבית הישראלים מעידים על גילויים של חוסר הגינות בסביבתם (חלילה לא מצדם), איזה סוג של דוגמה אישית מוקרן לילדים בבתים רבים? אין להסיר אחריות מן ההורים, אבל מדינת ישראל חייבת לראות כמשימה לאומית את המטרה של עיצוב האומה הישראלית ברוח חזון הנביאים ועקרונות מגילת העצמאות.
מערכת החינוך כנראה לא מפנימה מספיק עובדה זו. רק בשנים האחרונות מתחיל להסתמן שינוי בגישה של משרד החינוך לנושא, אך הדברים רחוקים עדיין מלבוא לידי ביטוי בכיתות. עוד דומה כי המערכת אימצה לעצמה גישה בעייתית בבואה להתמודד עם המשימה. החינוך הערכי כלל לא מוגדר כמקצוע (!), והמחנך בבית הספר התיכון אינו מוגדר כתפקיד מקצועי, אלא מהווה כמעין תואר נוסף שתמורתו מקבל מורה במקצוע לימוד אחריות לכיתה וכמה שעות נוספות לשכרו. אין הכשרת מחנכים מסודרת שבסופה בחינת הסמכה למי שמוצב לתפקיד הכל כך חשוב של חינוך ילדינו.
המערכת הדפה בעבר ניסיונות להתמקצעות בתחום זה, בטענה ש"כל מורה הוא מחנך". אמת, כל מורה יכול להיות מחנך, אך זאת רק אם יגדירו לו כך את תפקידו ויתנו לו את ההכשרה וההכוונה המתבקשות. יש במערכת מחנכים מעולים, אך עובדה זו נזקפת יותר לזכות אישיותם מאשר לטיב הכשרתם. האם ילדינו זקוקים למזל כדי לזכות במחנך כזה, בעוד מן הכיתה הסמוכה ייצאו בוגרים בעלי מטען ערכי חסר? ספק גם אם ניתן להשיג מטרות אלה באמצעות שיעור מחנך בודד בשבוע, שכאמור לא פעם הוא כלל אינו מקוים.
כיצד זה מקצוע המתמטיקה, שאין חולק על חשיבותו, זוכה לחמישה שיעורים במערכת השעות השבועית, ואילו המקצוע האחראי על "נשמת האומה" מקבל בקושי שעה אחת? לכל מקצוע לימוד יש מסגרת לימודי המשך, אך לחינוך הערכי אין. מכאן שמה של מערכת החינוך, להבדיל ממערכת ההשכלה הגבוהה, ומכאן גם האחריות המוגברת המוטלת על בתי הספר בנושא זה.
אני נזכר במצבו של צה"ל בתחילת שנות ה־50, כאשר לוחמי הפלמ"ח והמחתרות חזרו לאזרחות בתום מלחמת העצמאות. צה"ל היה אז צבא רופס, שנכשל בפעולות תגמול פשוטות ובהגנה על גבולות המדינה ואזרחיה. הפתרון היה הקמת יחידה מקצועית ייעודית, יחידה 101 בפיקודו של רס"ן אריאל שרון, שגיבשה מחדש את ערכי הלחימה והטמיעה אותם תחילה בצנחנים ולאחר מכן בצה"ל כולו. כך קיבלנו צבא לוחם המסוגל לעמוד באתגרים הלאומיים הקיומיים. האתגרים הלאומיים אינם רק ביטחוניים. החוסן של החברה הישראלית תלוי גם בתחושת אחדות המטרה, אחדות הגורל והערבות ההדדית בקרב אזרחיה.
מערכת החינוך בבתי הספר העל־יסודיים ראויה היום ליחידה 101 של מחנכים מקצועיים מעולים. מחנכים אלה יתפקדו כמורים שכבתיים לחינוך, כדי שניתן יהיה להבטיח שהתכנים יגיעו לכלל התלמידים ולא רק לבני המזל. החינוך הערכי יוכר כתחום דעת ויקבל מעמד שווה, אם לא ראשון בין שווים, בין יתר הדיסציפלינות הלימודיות. יש צורך לפתח ולהטמיע תורה שלמה, לרבות הקצאת שלוש שעות לימוד לפחות במערכת השעות השבועית, והעמדת תהליך סדור של מדידה והערכה.
המנהיג ההודי הדגול מהאטמה גנדי מנה בין שבעת החטאים החברתיים גם "מדע ללא אנושיות". הנשיא האמריקאי תיאודור רוזוולט קבע כי "השכלה ללא ערכים היא פצצת הזמן של חברת המחר". שרת החינוך, אנא הטי אוזן: בישראל של שנת 2021 אנחנו כבר מתחילים לשמוע את הדי ההתפוצצויות.
הכותב היה מנהל היחידה לחינוך ערכי במטח ועומד כיום בראש המרכז לקידום ההגינות בישראל
[email protected]