העובדה שפעם אחר פעם קמה המערכת המשפטית ומתנגדת להקלה בעונשם של המחבלים תושבי מדינת ישראל שהיו מעורבים בליל הקלשונים, מצביעה על ייחודיות הפרשה הזו. בליל שבת, 14 בפברואר 1992, חדרו שלושה מחבלים תושבי היישובים מושירפה ואום אל־פחם שבוואדי ערה אל מחנה צבאי ארעי בקרבת הקיבוץ גלעד ברמות מנשה.
המחבלים רצחו באכזריות שלושה חיילים - שני טירונים עולים חדשים מרוסיה, ומ"כ - נטלו את כלי נשקם ושבו לבתיהם. כעבור עשרה ימי חקירה, נלכדו המחבלים וסייעניהם ונמצאו כלי הנשק.
כבר היו פיגועים קשים בישראל, אולם התחושות שעורר הפיגוע הזה בקרב תושבי הארץ, יהודים כערבים, היו חריגות. ראשית, המחבלים לא היו אנשי פדאיון או תנזים של פת"ח או אנשי עז א־דין אל־קסאם של חמאס. הם היו פקיד קבלה במרפאה, בעל חנות ומסגר שעבדו בבתי יהודים, מכרו להם והתחככו בהם. הדו־קיום שאליו הטיפו אנשי הקיבוצים השכנים, בהם גן שמואל, מצר, מגל, מענית ועוד, ספג מכה אנושה.
שנית, הפיגוע היה כל כולו על רקע דתי. ההיסטוריה של הטרור הראתה שבאש"ף, כמו גם באיראן, נהגו לומר: "אין לנו בעיה עם היהודים, יש לנו בעיה עם הציונות, עם לקיחת אדמותינו". זו הייתה אמירה לאומית. אלא שהמחבלים הישראלים הללו, שקיבלו השראה, מימון והדרכה מפעילי הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני בעזה, הרגו את קורבנותיהם ללא קשר לסוגיית הגדרת הלאום או שיבת הפליטים.
השאלה שנשאלה אז הייתה מדוע דווקא ביישובי ואדי ערה היו מי שניסו לאמץ את תפיסתו של ד"ר פתחי שקאקי, מייסד הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, שטען כי אסור לאפשר חיים של יהודים?
שלישית, הקשיחות שהפגינה המערכת המשפטית הישראלית כלפי המחבלים הרוצחים ומשפחותיהם בנושא אי־קיצור תקופת הכליאה - אילצה אותם לפנות אל חסן נסראללה. הם השליכו את יהבם על עסקת החליפין שתכנן מנהיג חיזבאללה בתמורה לקבלת גופותיהם של חיילי המילואים אהוד גולדווסר ואלדד רגב. תקוותם זו נכזבה.
נראה שבמהלך שלושת העשורים האחרונים הלקח נלמד. החדשות הרעות הן שאחת לתקופה קם צעיר ערבי, דוגמת נשאת מלחם למשל, תושב ערערה שביצע את פיגוע הירי ברחוב דיזנגוף ב־2016, ומזכיר לנו כי הטרור שהחל לפני יותר מ־100 שנה איננו מתכוון לקפד את ראשו מרצון. נצטרך תמיד לעשות זאת בעצמנו.
הכותב הוא מרצה באקדמית גליל מערבי ומחבר הספר “סַָעַרְת עלי ארצי, אירועים שהסעירו את ישראל"