בשעה שבמזרח התיכון נידונים נושאים הרי גורל שללא ספק ישפיעו על החיים בו בשנים הבאות, היו הפלסטינים עסוקים בעת האחרונה בנושאים חשובים משלהם. בין היתר, היו שם מי שהיללו את המחבלת דלאל מוגרבי או האדירו את שלושת מחבלי הפת"ח שחוסלו לאחר שרצחו את שלושת הנשים ב"אוטובוס האמהות" בנגב (מרץ 1988). נדמה שהאדרת המחבלים הללו חשובה בעיניהם יותר מכל התייחסות לכינוס כמו פסגת הנגב ההיסטורית שנפתחה אתמול.
מי שעדיין מאמין שהפלסטינים כנים בחתירתם לשלום, כדאי שישים לב לעובדות הבאות. 32 שנים חלפו מאז שהמופתי אמין אל־חוסייני גורש מארץ ישראל על ידי הבריטים ב־1937 ועד להופעתו של יאסר ערפאת בשנת 1969. את העקיצה של שר החוץ הישראלי אבא אבן ש"הפלסטינים מעולם לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות" נהוג לתרץ בהיעדר מנהיג פלסטיני אותנטי שיקבל הכרעות אמת. אולם מאז שנות ה־70 הנהיגו את הפלסטינים שני מנהיגי על, ערפאת ואבו מאזן, ועדיין הפלסטינים מתעקשים להחמיץ כל הזדמנות לעלות על רכבת השלום.
שנית, מי שיצר את משוואת הפלא הקובעת שהפלסטינים הם קורבנות - זו הקהילה הבינלאומית, בעיקר האירופאית. זו טענה אחרי מלחמת העצמאות ש"היהודים תיקנו עוול ביצירת עוול", ולכן גם תמכו בהקמת סוכנות פליטים נפרדת לפלסטינים (אונר"א). לפיכך, מי שאולי יוכל להסיר את תווית הקורבן מהפלסטינים ויאפשר התקדמות בתהליך השלום היא אותה קהילה בינלאומית.
שלישית, כל עוד הפלסטינים יפרשו כל הסכם שלום ישראלי עם מדינה ערבית או מוסלמית כקריאת תיגר עליהם, אין סיכוי שמשהו ישתנה במזרח התיכון מלבד מאזן האיבה בין הפלסטינים לאותן מדינות ערביות. לדאבונם של הפלסטינים, מספר המדינות המחפשות את קרבת ישראל הולך ורב, חלקן אף תוך כדי השמעת דברי ביקורת נוקבים נגד אבו מאזן ואנשיו על גרירת הרגליים שלהם וקיבעונם הכרוני.
היחס הקר כלפי הפסגה בנגב, כמו גם החמצת הפנים כלפי "הסכמי אברהם", מצביעים על הלך המחשבה הפלסטיני האנכרוניסטי והמקובע. בעוד העולם הערבי מביט לעבר האויב האמיתי, איראן, מחפש דרכים לשיתופי פעולה צבאיים ומדעיים עמנו ומוקיר את ישראל על תרומתה לאזור, עסוקים הפלסטינים בהכרזת "ימי זעם", האדרת שהידים והגשת תלונות לבית הדין הבינלאומי. הפלסטינים יהפכו להיות מדינה כאשר ייפרדו מהנטייה להתקרבן ולצאת נגד כל יוזמת שלום שאינה מתייחסת אליהם.
הכותב הוא מרצה באקדמית גליל מערבי ובעבר שימש בתפקידים בכירים בשטחים