לפני 30 שנה, ב־14 בפברואר 1992, קמו שני צעירים ממשפחת אגבריה, תושבי ואדי עארה, ורצחו, ביחד עם מחבל נוסף, שלושה חיילים באירוע שזכה לכינוי “ליל הקלשונים” ונחשב לאחת הפרשיות הקשות של בגידת אזרחים במדינתם. לא במקרה נותרו הרוצחים הללו בכלאם עד היום ולא זכו להפחתה בעונשם, כי לנסיבות העניין חייבת להיות השפעה על מידת העונש.
מה אנו למדים משני האירועים הללו? ראשית, שהתנועה האסלאמית, בראשותו של השייח’ ראאד סלאח, ובוודאי זו בהנהגתו של מנסור עבאס, נחשבת כיום ממוסדת מדי, וצעירים ערבים לא מעטים תרים אחר אפיק פעולה קיצוני יותר ומכאיב יותר. שנית, אין מדובר כאן במחבלי שטחים, מבוקשים שנעלמו מהעין.
המדובר בפועל בניין, פקיד קבלת קהל או בעל חנות שמתחככים ביהודים מדי יום ולאורך היום, ומשימתם הופכת קלה בשל כך. שלישית, בשל חריגותן של התנועות הללו - הג’יהאד, דאע”ש, התנועה הסלפית - נוטה מערכת הביטחון להעריך אותן כבעלות פוטנציאל קטן לנזק, וזוהי טעות קשה. הארגונים הללו חייבים לקבל את תשומת הלב הרבה ביותר, ולחבריהן אסור שיהיה ולו יום אחד של שקט. התנהגותם היא כשל אותם סוכנים רדומים, שמעשיהם הקשים יתגלו רק ביום פקודה.
רביעית, תג המחיר שהמדינה חייבת לשים על כל בגידה קשה כזו של אזרח חייב לכל הפחות להיות שלילת אזרחות אוטומטית. ניתן רק לדמיין מה היה יכול לקרות אם מסתערבי מג”ב לא היו יושבים במסעדה שבה ישבו באקראי, וממנה יצאו להדוף ולנטרל את שני המחבלים. באזרחותם של הרוצחים הללו אין כל קדושה, ויש ליטול אותה מהם.
התרעות פיקוד העורף