הקיטוב הפוליטי החריף והשנאה בין המחנות מגיעים לישורת האחרונה של מערכת הבחירות. הם באים לידי ביטוי בכל המישורים ובכל הערוצים - ערוצי הטלוויזיה, מעל דפי העיתונות הכתובה וברשתות החברתיות, שם נמצאת היום כיכר העיר האמיתית. הרוחות גועשות והן על סף פיצוץ מסוכן.
הקיטוב הפוליטי איננו תחושה סובייקטיבית. סקר שערך בחודש מאי האחרון המכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן העלה, כי רוב גדול בציבור, לא פחות מ-80%, סבור שהקיטוב הפוליטי בין ימין ושמאל בישראל גבר במהלך שלוש השנים האחרונות. ממצא נוסף העלה שישנה עוינות רבה בין ימנים ושמאלנים בישראל, כאשר עוינות זו הינה גדולה יותר ביחס לממצאים מסקרים קודמים של המכון, שנערכו בספטמבר ונובמבר בשנת 2021.
מחקרים אחרים, שנערכו בשנים האחרונות, מאששים זאת. הממצאים שלהם מעלים, כי לצד הקיטוב הפוליטי - ואולי גם בגללו - חלה היחלשות נוספת בלכידותה של החברה הישראלית. היא מתאפיינת בפערים סוציו-אקונומיים מתרחבים בין עשירים לעניים ובין מרכז לפריפריה. ואכן, במדד הביטחון הלאומי של המכון למחקרי ביטחון נמצא, כי 70% מהנשאלים מסכימים עם ההיגד לפיו "חלה התרופפות בתחושת הסולידריות של החברה הישראלית".
הפעלת מניפולציות פוליטיות מחריפה את הקיטוב
שני הגושים הפוליטיים המרכזיים אחראים להתמשכות הקיטוב ולהעצמתו, כאשר כל השיח מנותב לשאלה הנצחית: "כן ביבי, לא ביבי". כל צד מושך לכיוון שלו ואין מפגש בין הקצוות.
אך כאשר ברור לכל שבחברה הישראלית-היהודית יש רוב לעמדות הימין (אפשר להתווכח על גודלו, אבל מדובר ברוב ניכר), כל פעולה פרלמנטרית, שנועדה לסרס רוב זה, תוך הפעלת אמצעים דורסניים - ספק חוקיים ולבטח לא נורמטיביים, כמו מניעת ייצוג הולם בוועדות לאופוזיציה, זילות החוק הנורבגי וניפוח הממשלה - היא הרסנית.
אחת הסיבות שיוצרות ובונות מציאות מסוכנת זו היא שחלק גדול מנציגי המפלגות בגוש השמאל-מרכז בכנסת אינם נבחרים על-ידי חברי המפלגה (פריימריז) אלא על-ידי ראש המפלגה, "שליט העל". כך נוצר מצב שבו נציגי הכנסת אינם נבחרים על-ידי ציבור בוחרי אותה מפלגה ואינם מחויבים להם ולציבור הכללי.
הפעלת מניפולציות פוליטיות והסתמכות על קוניוקטורה פרלמנטרית גורמת לאי-שיקוף רצון הבוחר ואי-ייצוג הרוב במוקדי הכוח וההשפעה. חמור מכך - היא מחזקת את התחושה בקרב הבוחרים שהדמוקרטיה לא עובדת עבורם ומערערת את האמון בשיטה הפוליטית. הדרך מכאן לאנרכיה היא קרובה, והיא מואצת על-ידי שומרי הסף והתקשורת, שלוקחים חלק פעיל בפוליטיקה. בפועל, כשלחברי הכנסת מטעם המפלגות של "שליטי העל" אין כוח פרלמנטרי כנציגי העם ואין ביטוי דמוקרטי אמיתי בכנסת, כל מה שנותר להם הוא לציית בצורה כנועה ליו"ר, להלל אותו בחצרות האולפנים ולהאמין שהעם שוטה ועיוור. אני מניחה שהציבור, גם מימין וגם משמאל, מאוכזב מגישה שטחית זו.
הקיטוב הפוליטי מחלחל לרקמה החברתית
הקיטוב הפוליטי מחלחל גם למרקם החברתי, כאשר קווי השסע - החופפים באופן חלקי קווי שסע אחרים: אתניים, כלכליים, גיאוגרפיים ותרבותיים - גורמים לכך שכל קבוצה מעמיקה את הבידול מול הקבוצה הנגדית, מתבצרת בעמדתה ומעמיקה את החפיר שנועד למנוע דו-שיח עם הצד השני.
אפשר אפילו לומר שהקיטוב הפוליטי הוא מעין גל נושא, Carrier, הגורם לכך שהשיח הקוטבי לא נשאר בגבולות הפוליטיים אלא מתרחב לעבר תחומים חברתיים ואישיים. קטליזטור המאיץ שנאות במרחבים נוספים בגלל האמוציות הדליקות המאפיינות את השיח הפוליטי, בשילוב עם סטיגמות, מיתוסים ואמונות מקובעות. מדובר בתהליך המזין את עצמו ובמובן זה הוא הרסני לחברה הישראלית בהיותו רגרסיבי לגמרי. בסוף, השנאה לא רק מרעילה, אלא גם מונעת עיסוק בדברים החשובים באמת.
כשהמחלוקת המדינית בירידה המתחים החברתיים עולים
המעניין בהתפתחות זו שהיא מתרחשת דווקא בתקופה בה חילוקי הדעות ההיסטוריים בין ימין ושמאל סביב הנושא המדיני דווקא הצטמצמו. כיום מרבית הציבור נמצא במרכז הפוליטי והמחלוקת סביב נושא חוץ וביטחון קטנו. אגב, הסקר שהזכרתי מעלה, כי העוינות כלפי המרכז מצד המחנות הפוליטיים נמוך ביחס לעוינות בין שני המחנות עצמם.
כיצד אפשר להסביר אם כן את הקיטוב הפוליטי הכה מובהק? נראה שבמשך שנים קווי השסע המדיניים טושטשו, או הצליחו להבליע, סוגיות קריטיות אחרות, כגון אי שוויון ופערים חברתיים. כעת, משסוגיות מדיניות פחות מקטבות את החברה הישראליות עולות וצצות הגחלים הלוחשות של המחלוקות בנושאים חברתיים, על רקע של אי-שוויון שממשיך לאפיין את החברה הישראלית.
כאשר בני הדור השלישי והרביעי בפריפריה החברתית והגיאוגרפית סובלים עדיין מפערים חמורים בתחומי חינוך, בריאות ותעסוקה יש להם סיבה מוצדקת לכעוס. כאשר הנגישות שלהם להשכלה גבוהה, לתנאי מחייה טובים יותר ולמוביליות חברתית עתירה בחסמים, יש להם סיבה טובה להיות מתוסכלים.
כך עולים וצפים על פני השטח הזיכרונות ההיסטוריים על אפליה וגזענות בדור ההורים, המצוקות החברתיות בערי הפיתוח ובשכונות וחוסר האמפתיה של הממסד הקולט אל מול העולים החדשים של שנות ה-50' וה-60' של המאה שעברה. וכך, לא רק שהקיטוב הפוליטי מזין את השסע החברתי, השסע החברתי גם מזין את הקיטוב הפוליטי. מעין מעגל מכושף שממלכד את החברה הישראלית.
החרפת הקיטוב מסוכנת לחברה הישראלית
קיטוב חברתי ורעיוני איפיין תמיד את החברה היהודית וההיסטוריה שלנו רצופה מחלוקות ופיצולים - מימי בית ראשון ושני דרך הגולה ועד היישוב העברי, שהתאפיין במחלוקת חריפה בשאלות כמו ההתנגדות למנדט הבריטי והמרי המזויין. הרחוב היהודי בגולה היו רווי במחלוקות וקונפליקטים. בין מתנגדים לחסידים, בין ציונים ללא ציונים, בין בורגנים למהפכנים, בין אורתודוקסים לחופשיים, כשכולם משוכנעים שהם מחזיקים בידם את המפתח לגאולה היהודית.
גם הציונות מיום היווסדה היתה זירה למחלוקות קשות וחריפות - בין רוויזיוניסטים לפועלים, בין חסידי הציונות המדינית לבין תומכי הציונות המעשית ועוד. כך שקיטוב אינו חדש לנו, אלא שלקיטוב בן זמננו יש כבר אופי אחר - הוא רב-מימדי, הוא כוללני והוא נפיץ. בניגוד לעבר, שאז תהליך בניית האומה תבע כוחות ומשאבים שעמעמו את המחלוקות (בנייה, התיישבות, עלייה), היום המצב שונה בתכלית וכל הקשב והאנרגיה מנותבים לקונפליקט הפנימי עצמו.
החרפת הקיטוב מסוכנת לחברה הישראלית והיא בעלת השלכות עומק. מול בעיות ביטחון יחסית קל להתלכד, מול קיטוב פוליטי ושסעים חברתיים קשה הרבה יותר. יתר על כן, הקיטוב הפוליטי והחברתי מצטלבים עם הבעיות הכרוניות של ישראל ולכן מאיימים על עצם הישרדותה של המדינה - אי היציבות הפוליטית המתמשכת, חוסר המשילות בכל חלקי המדינה, היעדר ביטחון אישי, התבדלות לאומנית של החברה הערבית, התעצמות האוליגרכיה הכלכלית ועוד.
המאבקים הבין-גושיים יוצרים שיתוק מערכתי
חוסר היציבות הפוליטית הביא ליצירת ואקום שלטוני שאליו נכנסו בשמחה כוחות חזקים אך לא נבחרים בחברה הישראלית - הפקידות הבכירה, הבירוקרטיה, מערכת המשפט, התקשורת, קבוצות האינטרס הגדולות והאליטה הכלכלית. כולם מתבוננים באי היציבות השלטונית, בחולשת הדרג הנבחר ובתחלופה המהירה של שרים, ובונים לעצמם כוח שלטוני רב עוצמה ויציב ששורד, חי ופעיל לאורך זמן וכיום גובר על השלטון הנבחר.
הפקידות הבכירה בולטת בכך מאוד. לעיתים אתה חש שמדובר בכת של מנדרינים שמשוכנעת בצדקתה, המתנשאת מעל הדרג הנבחר ובטוחה ביכולתה לקבל את ההחלטות שבדרך כלל מסורות לנבחרים. הפקידות הבכירה כמעט ולא מוחלפת בעת חילופי השלטון, היא יותר יציבה ויש לה נטייה לשכפל את עצמה כך שתפקידים בכירים נמסרים מיד ליד כמו במרוץ שליחים מקרב אותה כת סגורה של בעלי תפקידים ואפילו בין בני משפחה. הם באים מאותן משפחות, לומדים באותם מוסדות (למשל, בוגרי קרן וקסנר) וחולקים חוויה משותפת. הם לא מתרגשים מהיותם בלתי נבחרים אלא להיפך - חשים ב"עליונותם האינטלקטואלית" על פני ההמון הנבער מדעת ומצדיקים את התנהלותם בהיותם שומרי הסף של המדינה.
בתוקף הנסיבות והאווירה הפוליטית הרעילה, כל רפורמה המיועדת להחזרת האיזון בין הדרג הנבחר לבין הדרג הפקידותי הלא נבחר, נכשל. כתוצאה ממאבקי הכוח בין האליטה הפוליטית הנבחרת לבין האליטה הלא נבחרת, שהולכת ומתעצמת ומשתקת את הדרג הנבחר (אלא אם כן הוא "המוציא לפועל" שלה) יצר לא פעם שיתוק מערכתי.
חמור מכך - החיבור בין המפלגות הלא דמוקרטיות של "איש אחד" לדרג הלא נבחר, יוצרים ברית סמויה שנועדה לחזק את שני הצדדים, שסובלים מנחיתות מספרית ואלקטורלית ומודעים לחולשתם. החבירה של מוקדי הכוח וההשפעה לכיוון אחד גורמת לא רק לשימור הכוח והעוצמה בידי מעטים בצורה לא דמוקרטית, אלא גם לפוליטיזציה של החברה והכלכלה.
לכל אלה יש משמעות אחת - הקיטוב הפנימי מעמיק את הבעיות הפנימיות מסכן את הלכידות החברתית ומאיים על גורל המדינה. זה בוודאי נכון כאשר מביאים בחשבון את האיומים החיצוניים הלא מבוטלים.
לתבוע מהמנהיגות דיון בסוגיות הליבה של החברה הישראלית
החברה הישראלית נמצאת בצומת דרכים היסטורי שבו עליה להחליט על עתידה והמשך דרכה בעולם סוער. אך מהי התרופה לחולי המתמשך של החברה הישראלית? המפתח להיחלצות מן המיצר תלויה לא מעט בציבור הבוחרים.
אל מול הכאוס הפוליטי והקיטוב החברתי עליו להתנהג כמבוגר האחראי. עליו לבוא בתביעה נחרצת למנהיגות הפוליטית ולדרוש שתחדל מהעיסוק הטפל ב"ביבי, לא ביבי" ותחזור לעסוק בדברים החשובים באמת. עליו לדרוש מהמנהיגים הפוליטיים להציג את תפיסת עולמם בשלל נושאים ותחומים. עליו להכריח את הנבחרים להתייחס לנושאים הרציניים. עליו לדרוש דיון רציני בסוגיות הליבה של החברה הישראלית, מעבר לדיון השטחי והפופוליסטי שנועד רק לעבור את המסך. שיח על הדברים החשובים שיתרמו לבנייתה ועיצובה של החברה הישראלית לדורות.
אבל בסוף צריך גם לבחור. לטעמי, הגיע הזמן לשבור את מעגל הקסמים של קיטוב וחוסר יציבות כרוני על-ידי הכרעה ברורה שלא תנכר חלקים גדולים מהציבור ותאפשר משילות וטיפול בעניינים החשובים באמת שיעצבו את גורל ישראל לדורות הבאים.
הבחירה צריכה להיות באותו מנהיג שיוכל לאזן בין האילוצים החיצוניים והפנימיים, לגייס את החברה הישראלית למימוש יעדים ארוכי טווח ולייצר מכנה משותף רחב, כגון טיפול בבעיות הליבה של החברה שלנו בתחומי החינוך, הבריאות, הביטחון האישי, הדיור ועוד. זאת ברוח דבריו של הנשיא האמריקאי אברהם לינקולן בנאום ההשבעה השני שלו - אותו ציטט מנחם בגין בנאום הניצחון שלו ב-17 למאי 77': "בלי זדון כלפי איש ומתוך צדקה לכל, בביטחון בצדקת האל המניח לנו לראות את האמת, הבה נמשיך קדימה ונסיים את העבודה שהתחלנו בה, נרפא את פצעי האומה, נדאג למי שנשא את הקרב, לאלמנתו וליתומיו, נעשה את כל מה שנדרש כדי להשיג שלום צודק בתוכנו ועם כל האומות".
מי ייתן שנתחיל בתהליך בנייה מחדש של חברה בריאה, צודקת ודמוקרטית. זה בידינו, כלל אזרחי מדינת ישראל, וחרף הקלישאה - זה למען ילדינו, נכדינו והדורות הבאים. ההיסטוריה של עמנו הוכיחה לנו מספר פעמים שיש לנו פוטנציאל של הרס עצמי, בעיקר למנהיגים. העם, המבוגר האחראי, יכול לגרום לכך שיהיה אחרת. ידענו גם תקומות מפוארות השייכות לכל העם, אני מאמינה גדולה בחוכמת ההמונים של העם שאני גאה להיות חלק ממנו.
הכותבת היא מנכ"לית קבוצת לוצאטו ויו"ר "עמותת ישראל למען הנגב"