מאז ימי בראשית ועד ימינו השתנה העולם. רק האדם נשאר אותו אדם - ביצריו, בדחפיו, ברגישויותיו ובחולשותיו. בריאת האור והחושך במעשה בראשית בספר התנ”ך היא גם מטאפורה לדמותו האנושית של העולם ולבחירתו של האדם. האם הוא יכוון לעולם של אור או של חושך?
בשיר “כף היד” של המשוררת הפולנייה ויסלבה שימבורסקה היא כותבת: “עֶשְׂרִים ושבַע עֲצָמוֹת, שְׁלוֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה שְׁרִירִים, קָרוֹב לְאַלְפַּיִם תָּאֵי עֲצַבִּים, יֵשׁ בְּכָל כָּרִית שֶׁל אֶצְבְּעוֹתֵינוּ הֶחָמֵשׁ. הֲרֵי זֶה דַּי וְהותר, כְּדֵי לִכְתֹּב אֶת ‘מַיין קאמפף’ אוֹ אֶת ‘פו הַדֹּב’”. בחירתו של האדם, להביא אור לעולם או להביא חושך לעולם, באמצעות הכלים שיצר ופיתח, מקבלת ביטוי מעצים בתנ”ך, בנבואתו של הנביא ישעיהו: “הִנֵּה אָנֹכִי, בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם, וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ; וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית, לְחַבֵּל”. הבחירה מסורה אך ורק בידי האדם אם להיות חרש ונפח תורם ומועיל או להשתמש בכלי להשחית או לחבל. גם אלפרד נובל, ממציא הדינמיט, כידוע פיתח את הדינמיט למטרות מועילות של אור, ולצערנו נעשה בו שימוש על ידי האדם לשפיכות דמים.
מדוע דווקא על בריאת האדם לא נאמר בתנ”ך במעשה בראשית: “וַיַּרְא אֱלֹקים כִּי טוֹב”? דומה שהסיבה לכך נעוצה במהות בריאתו של האדם, שרק אותו ברא אלוקים בתבנית של חיסרון. על האדם מוטלת המשימה התמידית לפעול ללא לאות כדי למלא את חסרונו בתיקון עולם, על מנת שעולמנו יהיה עולם של אור ולא של חושך. על האדם לשדרג את העולם שבו הוא חי ולעשותו טוב יותר. הבחירה של התיקון היא בידיו.
עשרה בטבת, שחל היום, הוא יום ייחודי, שבו אנו מציינים את פתיחת המצור על ירושלים שהביא לחורבנה ולגלות בבל ורומא. הוא גם יום הקדיש הכללי שבו אנו מתייחדים עם ששת מיליון היהודים שנרצחו בשואה. החיבור של חורבן וגלות עם השואה הנוראה מציג לנו את בחירתו של האדם - עולם של אור או עולם של חושך.
הרב זקס, בפרשנותו לפרשת בראשית, חולק איתנו את תובנותיו בהקשר לעולם של חושך: “הפשע המחושב והמאורגן הגדול ביותר של בני אדם נגד בני אדם אירע לא באיזו מדינת עולם שלישי נחשלת וחשוכה, אלא בלב אירופה, בארץ שנתנה לעולם את קאנט ואת הגל, את באך ואת בטהובן, את גתה ואת שילר... השאלה המציקה לי אחרי השואה, וגם כיום בעידן חדש זה, היא: היכן האדם?”.
הזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי שלנו נושא עמו את לקחי חורבן ירושלים והגלות, שנאת החינם והתנתקות המנהיגות מהמציאות המורכבת, שהביאו לעולם של חושך. התנ”ך הוא עמוד האש, המאיר את זהותנו היהודית והישראלית, כדי לחזק ולבצר את המשמעות האמיתית של המעבר - מאור לחושך, מגלות לגאולה ומשואה לתקומה. הזהות שלנו שואבת את משאביה מהתנ”ך. עלינו לטפח בקרב ילדינו את האהבה לתנ”ך. לדור השואה והתקומה ולדור הגלות והגאולה מוצב אתגר קיומי: להאיר את פני מדינתנו, להרבות אחדות, ערבות הדדית, סולידריות, מוסר.
הכותב הוא חבר הנהלת החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן־גוריון